תקוו שלא תבינו את הנכים

כמעט 35 אלף אנשים נפצעים בשנה מתאונות דרכים, כמה מאות נוספים נפגעים בתאונות עבודה, או בפיגועי טרור ויש גם סתם כאלו שמחליקים על בננה ומתהפכים להם החיים. אני עפתי בסקי. לא פציעה הרואית בכלל ואפילו לא פציעה שקרתה באשמתי. פרקתי את הכתף, שברתי אותה ונחבלתי בראש.

אמא שלי היתה חולה בניוון שרירים (ALS) 15 שנה. מתוכם 13 שנה היא יכלה להזיז רק את אישוני העיניים. לעומתה, אני ללא ספק, ברת מזל. אגב, אומרים לי את זה כל היום – איזה מזל, שחבלת הראש לא היתה חמורה יותר, שלא שברתי גם את הרגליים, שלא שברתי בכלל את עמוד השדרה. ברת מזל, אמרתי?

כתבות נוספות מאת גייל זאבי ציבלין

• אני פראיירית ושונאת את זה
• איך גם אני הפכתי אגרסיבית?
• הנורמלי החדש: האם באמת מאסנו בדמויות מושלמות בטלוויזיה?

אמרו לי גם שזו קארמה, ששמו עליי עין הרע. העליתי יותר מדי סטוריז, הוציאו את העיניים. נהניתי מדי. מרוב מזל, את הטור הזה אני מכתיבה לבן שלי, שעוזר לי, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מחשב לאורך זמן, וגם מתקשה להקליד ביד אחת. אבל, בזה סיימנו עם הבכיינות.

 

 

מאז, שאני נכה (בואו נקווה שזמנית) ולא יכולה לנהוג או להתלבש לבד, שלא לדבר על לחתוך את העוף בצהריים או לחמניה לארוחת בוקר, בעלי לא יכול לעבוד. הוא צריך לעזור לי להתלבש, להתקלח, לטפל בארבעה ילדים, להסיע אותי לרופאים, למלא אינספור טפסים לביטוחים וגם לשעשע אותי, כי אני די מבואסת מהמצב.

בשבוע הראשון כולם התעניינו בשלומי, שלחו פרחים, חבילות ואז כמובן המשיכו בחייהם. טבעי. גם מאלו שהמשיכו להתקשר ולבוא אני לא מצפה לעשות זאת באופן קבוע. אני כבר לא כזו כייפית וגם נראית פחות מצודדת בטרנינג ושיער שנחפף ביד אחת ולא עובר פן.

כשמאבדים את אחד החושים, אומרים שהשאר מאד מתחדדים - אז החוש החברתי שלי התחדד. פתאום אני רואה בבהירות גדולה יותר כמה קשה לשכנה הנכה שלי, שלוקחת את שני ילדיה לבית הספר על כיסא הגלגלים שלה, לעבור בבטחה את הדרך על המדרכה. פחי זבל, ערימות גזם או קופסאות קרטון חוסמים לה את הדרך והיא מתקשה בלתמרן. פתאם אני מבינה כמה היה עוזר לי לקבל תו נכה. חוסך לי הליכה כואבת ואם זאת, כמה לא הייתי משתמשת בתו כזה אם לא הייתי חייבת – כי יש כאלו שבאמת חייבים.

 

 

פתאם אני מבינה עוד יותר את המשמעות שלתת לנכים עדיפות בתורים. אם פעם היה נדמה לי שזה לא הוגן שזו שהגיעה אחריי נדחפת למרות שכולה יש לה גבס על יד אחת, אז אין סיבה שיהיה לה קשה לעמוד כמוני על שתי רגליים בתור – היום אני מבינה, כי אני זו עם היד האחת. וכן, קשה לעמוד על שתי הרגליים, כי כואב, ומושך, ומציק. וכשכואב, תאמינו לי, נעשים חסרי סבלנות ועצבניים.

היום, אפילו עוד יותר מתמיד, אני רואה כמה המערכת הבירוקרטית מסואבת, מסורבלת ומקשה על קבלת זכויות בסיסיות. איך בכל מקום יוצאים מנקודת הנחה שאני משקרת וחובת ההוכחה שלא – עלי.

היום, אני שמה לב למשמעות הרחבה שיש לפגיעה שלי על המשפחה. איך השתבש לכולם סדר היום בגללי וכמה שינויים זה דורש מכולם. ואני רק איבדתי את היכולת להשתמש ביד אחת.

אז, אם הגעתם עד לכאן בקריאה ולא פרשתם כי הנושא לא סקסי מספיק, תעשו טובה, תפקחו עיניים ושימו לב לאנשים היותר חלשים בחברה, תהיו יותר סבלניים, תפתחו יותר את הלב. אל תחכו שחס וחלילה זה יגיע לפתח ביתכם ותפסיקו להגיד לי להינות מהתקופה הזו שאני לא צריכה לבשל או לנקות או בעצם לעשות כלום, כי אין בה שום דבר מהנה. מילה שלי.