תנועת ה-#Metoo חיסלה את האהבה בהפתעה

פעם, היינו הולכות ברחוב והיו שורקים לנו, זורקים ככה לאוויר משפטים מעוררי השראה, כמו: "אפשר להתקשר ממך? זה ממש דחוף, אני פשוט צריך לספר להורים שפגשתי את אשתי לעתיד", או - "תגידי, יש מצב שאת גזר? למה את עושה לי טוב בעיניים". היו גם פנינים כמו: "זיו אמר לי להתחיל איתך. מי זה זיו? זיו פנייך היפות"..."את מאמינה באהבה ממבט ראשון או שאני צריך לעבור עוד פעם?". עם השנים משפטי הפתיחה נהיו יותר עכשוויים: "תגידי, אבא שלך עובד בגוגל? כי מצאתי בך את כל מה שחיפשתי". התחילו איתנו (הבנות) בלי בושה, הטרידו אותנו גם מינית בלי בושה והארץ הייתה תוהו ובוהו.

בכיתות הנמוכות היו מכתבי אהבה, היינו מדרגות את הבנים - את מי אני אוהבת, את מי אני מעריצה, את מי אני מעריכה. אח"כ התחילו המסיבות הראשונות עם הסלואו הצמוד, הנשיקה הראשונה, המזמוזים. היו עניינים.

ואז הגיעה התנועה החברתית הפמניסטית הבינלאומית, שבאופן ויראלי התפשטה כמו אש בשדה קוצים בעולם עם ההאשטאג #MeeToo וכולם התחילו להבין מה זה אומר להטריד מינית. הרבה בזכות הארווי ויינסטין (יימח שמו), המפיק והבמאי ההוליוודי הדוחה, שהואשם על ידי למעלה מ-100 שחקניות באונס, תקיפה והטרדה מינית.

כתבות נוספות בנושא

• הנורמלי החדש: האם באמת מאסנו בדמויות מושלמות בטלוויזיה?
• מדינת הבולענים: אתם לא מרגישים שהמדינה שלנו התחילה לבלוע אותנו?
• האם הוליווד נוטשת את הבוטוקס?

התנועה הכל כך חשובה הזו, הביאה לשינוי אמיתי שהיה הכרחי. נורמות של מפקדים בצבא שמתחילים עם החיילות שלהם על ידי פליק בישבן ובוסים, שדי ברור שאם לא תשכבי איתם לא תתקדמי יותר, התחילו להיכנס אחד אחד לכלא. הגבול של מה אסור הפך להיות ברור מאד. הבעיה היא, שהגבול של מה מותר נהייה יותר מבלבל. הנשים, חזקות מתמיד, קיבלו בטחון, הגברים התחילו לפחד מתביעות והעדיפו להשאיר את דלת המשרד פתוחה בפגישות עם נשים קולגות או בכלל לא לקחת נשים לעבודה כדי למנוע מראש מצבים שיכולים להיות מביכים.

למה להסתבך בלהגיד מילה לא נכונה לאישה בעבודה אם אפשר פשוט לקחת גבר? הוא גם לא ייכנס להיריון וירצה לצאת לחופשת לידה בהמשך. באיזשהו מקום אנחנו הנשים, במאבק הכל כך צודק שלנו קצת סירסנו את הגברים. מרוב פחד הם החלו להימנע. הם נמנעים מלהתחיל עם נשים, מפחדים לתת מחמאות ובגדול ממש לא רוצים שנתבע אותם.

ביפן הממשלה כבר מודאגת. אחוז הרווקים עולה בקצב חריג. יפנים רבים מעדיפים לנהל זוגיות עם בובות מין מאשר עם נשים. יש לכך לא מעט סיבות גם אחרות (כמו התרכזות בקריירה ויוקר מחייה), אבל גם לנו יש סיבה להיות קצת מודאגים.

תופעה שהולכת ומתרחבת אצל בני הנוער היא שהם יוצאים בקבוצות של בנים וקבוצות של בנות. להקות הבנים ולהקות הבנות הם כאלו שקשה מאד ליחיד לפרוץ אותן. האם יש סיכוי שנער בן 15 יתחיל עם בת שמוקפת בעשר חברותיה? בברים בתל אביב זה מאד בולט. קבוצות של בנות שיושבות מול קבוצות של בנים, שפשוט לא מתקשרים.

תוסיפו לזה את העובדה, שכולם היום במסכים. התקשורת היא דרך הודעות בלבד. בני הנוער מווטסאפים אחד לשני או מקסימום כותבים הודעות פרטיות ברשתות החברתיות. להרים טלפון? וואי, זה כזה 1980. באיזשהו מקום הם איבדו את היכולת לתקשר בעל פה. זה גם לא קולי וגם הפחד מדחייה גורם להם להימנע מקשר ישיר.

כתוצאה מזה אנחנו רואים הרבה בני עשרים פלוס שלא חוו ולו מערכת יחסים אחת ומאידך, אלו שכן מקיימים יחסי מין עוברים מאפס למאה בבת אחת. אין את שלב החיזור, ההתחלה, המזמוזים, ההיכרות. עושים מה שרואים בסרטי הפורנו. זבנג וגמרנו.

ואם לדכא עוד קצת ודי, הילדים היום גדלים נרקיסיסטיים - האושר שלהם מעל הכל, הנראות הכי חשובה (לא חיים את הרגע, חיים את התמונה לאינסטה) והכל צריך להיות מיידי. שיהיה לכולנו בהצלחה. מה שבטוח, שכאמא לארבעה ילדים, כבר די ברור לי, שלא אהיה סבתא צעירה.