סופגניה, סוף: כל הסיבות להפסיק לאהוב סופגניות

שני אירועים תמוהים זכורים לי במעורפל מכיתה ג׳, חורף 1999. האחד, יועצת בית הספר נכנסת לכיתה ובעקבות ריבוי הקללות בכיתה, כותבת עם גיר על הלוח מגוון קללות, כולל הסבר מעמיק על כל קללה וקללה. השני, טקס חנוכה שארגנה המורה לאנגלית, ובו בשיא האירוע, מול עיניהם המשתאות של ההורים העייפים, כולנו שרים כמקהלה את שירה הפופולארי של בריטני ספירס ״היט מי בייבי וואן מור טיים״. אירועים מהסוג הזה גורמים לי לפקפק בזיכרון שלי ובכל זאת , אני כמעט משוכנע שבאותו חורף של שנת 1999, אכלתי לראשונה סופגנייה עם ריבת חלב. זו למעשה הפעם הראשונה שזכורה לי בה אני אוכל בסופגנייה. אם כי אני רוצה להאמין שעוד קודם לכן הייתה לי הזכות לטעום את מאכל החג.

כתבות נוספות

• ליהיא לפיד נזפה בי
• קציצות אפנדציט, מדרגות נעות וקוסם צבאי
• מוכרים לנו מפעם: מאיפה אנחנו זוכרים את השורדים החדשים?

מאז חלפו 23 שנים. התבגרתי ואיתי גם חוש הטעם התבגר. אם לשפוט לפי הארוחה האחרונה שלי, פטה כבד וסודה, חוש הטעם שלי כבר בן 97. בכל זאת, ארשה לעצמי לבקר כאן באופן מנומקת את מאכל החג - סופגניה. כן כן, סופגניה. אותו מאכל שכולנו נהננו השבוע לאכול ולדבר עליו (לפעמים גם במקביל) - מושא ההערצה, זה שכולם כל כך זקוקים לו ונזכרים בו בערגה, תוך כדי שהם אוכלים אותו. ״אין אני מתגעגע לסופגניות של פעם, הפשוטות, במכולות עם הריבה, ב-5 שקלים״, אמר כל אחד בערך השבוע.

כמות טורי הדעה, הטוקבקים והפוסטים שקראו להחזיר את הסופגייות של פעם,שברה שיא גם השנה. מיליון אנשים שמוחים על המחירים הגבוהים של הסופגניות, ועל הדרך מזלזלים בכל השדרוגים שהסופגניה הפשוטה של פעם עברה. ועדיין, אף אחד לא חשב לעצמו לעצור ולצעוק שהמלך הוא עירום. אז כן, קוראים לי תמיר ואני ממש מצטער לבשר לכם, אבל סופגניה זה דוחה.

עם ריבה, בלי ריבה, עם מיצג של מידברן מעליה - מה זה משנה? סופגניה הייתה ונותרה, בכל גלוגליה, וגם בגרסה של עכשיו, פיתה מטוגנת עם מאפיינים של שטיח - נראה טוב רק בחמש שניות הראשונות. הוצאתם סופגניה מהטיגון? מעולה, פזרו בזריז אבקת סוכר ותנו ביס, כי בעוד 43 שניות על השעון, זה כבר יהפוך למשהו שנראה כמו אוכל שמישהו שכח. ככה זה כשאתה הקורקינט השיתופי של המאכלים - מונח ברישול בתוך ריבוע מגודר, לא בטוח מי נגע בזה לפנייך עד כדי כך שאתה חושש לגעת בזה בלי כפפות.

אכלתם סופגניה קרה? ברכות! אתם יכולים לספר שאכלתם דואנטס בלי חור ובלי טעם או מקדים צרבת לתרופה או עיגול זיעה אכיל. מה שמתחשק לכם. כל התשובות נכונות. כשהיו לכם סטנדרטים של ילדים בני 5, בגן ולדחוף ידיים לעוגת שוקולד היה לגיטימי, גם לאכול סופגניה היה הגיוני, אך מה לעשות שחלפו השנים ולא רק שחוש הטעם שלכם השתנה, אלא גם המערכת הבריאותית שלכם.

וכאן אגשים חלום נוסף שלי ואתחזה לרופא בפרסומת שלמטה כתוב ״המציג אינו רופא״. ראשית, אבקש להבהיר שאיני רופא ואין לראות בכתבה זו המלצה רפואית, אבל בחייאת - בני כמה אתם חושבים שאתם? רק אתמול אכלתם מלפפון וזה עשה לכם צרבת, אז בצק שנזרק לסיר טיגון של 12 ליטר, זה מה שירגיע לכם את הבטן? שנית, מתי כאנושות החלפנו את ה-800 גרם אבק סוכר שהיה מעל הסופגניה ב..כלום?! למה אף אחד לא אמר לעצמו ״בוא לא נפזר סוכר מעל צ׳ורוס ונשים במקום מעל זה קרם פטיסייר ונחכה שכל הקונסטורקציה הזאת תתקרר״. ככה זה שהמוח היהודי שלנו, ממציא לנו פטנטים, חלקם משום מה עדיין איתנו. אוכלים סופגניות כי כד שמן החזיק שמונה ימים?! זה כד שמן - לא סיר טיגון.

אני מבין לליבכם, בחיי. לכולנו יש "קרייבים". חלקם מוזרים. זה טבעי והגיוני. אבל לאכול סופגניה כל יום במשך שבוע, ככה שנה אחרי שנה? מה זה טוסט? בדיוק בשביל קרייב חנוכה שכזה הומצאה הלביבה - מאכל הגיוני, בוגר, משמין במידה הנכונה, מטוגן בשמן, אך בגודל של פינגר פוד. ואולי נחשפה גם האמת, שכגבר מתגבר בן 30 אולי זה מה שאני מחפש - אוכל שהוא קצת יותר משעמם מסופניה. אוכל סאחי, שעושה צרבת קלה, מוגז עדין, נשנוש בקטנה, מים בטעמים. מאכלים שאפשר להוסיף להם משפטים כמו ״זה מרפרר ל..״, ״זה מתכתב מצוין עם..״, שאפשר לצחקק לידם. כן, אולי הבעיה היא אני, אולי התבגרתי מאותם ימים של חורף 1999, אבל בחייאת אל תשאירו אותי פה לבד - קחו איתכם לביבת בטטה קטנה ועמדו פה לידי. כן כן פה בצד, לא איפה שכל הרעש. לא, אתם לא יכולים להביא חצי סופגניה! כי זה מתפרק! זה וואן פיס! מי אוכל חצי סופגניה?! לא חשוב. עזבו.