קציצות אפנדציט, מדרגות נעות וקוסם צבאי

בשיא תקופתי כחייל בסדיר, הייתי עושה שבת אחת בבסיס ושבת אחת בבית. אתם עכשיו אומרים לעצמכם ״מה יש לאיש הזה? תכתוב ׳11-3׳ או ׳שבוע-שבוע׳״, אלא שבשביל 11-3 הייתי צריך להיות בבסיס יותר משבוע רצוף, מה שלא קרה מעולם. אני עשיתי משהו בצבא שאולי נקרא ״יומיים-יומיים״ או ״3-5״ או ״2-2-3״ או ״1-2-2-2״. בקיצור כל מיני צירופים שיותר אופיינים לקוביות של שש בש ופחות ליציאות בצבא. את ההורים שלי זה כמובן פחות עניין. מבחינתם כל עוד הילד נשאר שבת בבסיס, אזי מדובר בלוחם שיצא לשמור על הגבול.

ולפיכך, צריך לצייד אותו בהתאם. אמא שלי הייתה שולחת אותי חזרה לבסיס עם שניים מהמאכלים האהובים עליי באותה התקופה - תפוחי אדמה ממולאים וקציצות פרסה.

הייתה זאת כביכול עוד שבת רגילה בבסיס. איפשהו אחרי 3 בצהריים, מרגישים שהשבת מתחילה להיכנס לבסיס. בבסיס קטן השבת מורגשת היטב - מד המתח באוויר יורד, נהיה פתאום שקט, אנחנו נהפכים עם השעות לקבוצה קטנה ומצומצמת, משפחה. וכמו בכל משפחה טובה, אומרים הכל בפנים - מעולם לא אכלתי אוכל כל כך דוחה כמו שאכלתי בבסיס שלי. באמת. זה כנראה היה אתגר טיקטוק שהקדים את זמנו. משהו מזעזע, לא נעים. אנשים טובים, אבל ברצינות - אני מדבר איתכם על ארוחות שאני מאמין שמשתמשים בהן בשיב״א על נסיינים כדי לפתח נוגדנים לצרבת. משהו באמת מבחיל מארץ המבחילים. כמו מנה חמה ששכחו בחוץ ונפלה לתוך משאית של כורכום, והכל התפוצץ כולל החלקים של המשאית ואת זה הכניסו לתנור ועכשיו מגישים לנו את זה. פעם בחודשיים היה יוצא מייל חגיגי לכל חיילי הבסיס - ״ספיישל בחדר אוכל - ארוחת מקדונלד'ס!״. אם אני נציג של מקדונלד'ס - מחר בבוקר אני תובע את הבסיס על לשון הרע. באמת. שתבינו שהיה במטבח איש קבע שהטייטל שלו היה ״יועץ קולינרי״. זה אחרי ייעוץ מה שאכלנו שם, אתם מבינים?!

כתבות נוספות

• איך גם אני הפכתי אגרסיבית?
• נס ארנק הכסף: כך נתמודד עם הרצון של ילדים ללכת לכל ההצגות בחנוכה
• מוכרים לנו מפעם: מאיפה אנחנו זוכרים את השורדים החדשים?

חזרה לבסיס ולאותה שבת ארורה. האוכל בבסיס, אולי הובן מבין השורות, לא ממש גירה אותי ועל כן העדפתי לאכול את האוכל שאמא שלי הכינה לי. קציצות פרסה נשמעו לי כמו ארוחת צהריים נהדרת. תמיד אהבתי קציצות פרסה, קרות או חמות, הכל הולך. אבל שעתיים אחרי, כשמצאתי את עצמי מתפתל מכאבי בטן במיטה, הרגשתי שמשהו בקציצות היה טעות. ״בטוח הן היו מקולקלות״, חשבתי לעצמי, ״זהו, אני לא נוגע בחיים בקציצות פרסה!״. חלפו דקות ארוכות והכאבים נעשו עמוקים וחזקים יותר. בזמן שהתפלתי מכאבים, בשיא עוצמות הכאב, כשאני לא מצליח לנשום מרוב כאב, כשהכאב עוטף אותי מכל הכיוונים, הסמב״צית שנשארה בחמ״ל וראתה אותי מתפתל לצידה הציעה לי כוס מים. כל פעם שאני שואל את אשתי אם היא רוצה מים אני נזכר ברגע הזה.

בבסיס קטן, יש לך אחריות. כולם מכירים אותך ואתה מכיר את כולם. זה לא בסיס גדול שעל הז*ן שלך הכל ומקסימום איזה נהג שאתה לא מכיר ולעולם לא תפגוש יותר ייקח אותך למרפאה. בבסיס הקטן כמו שלנו, אתה מסנג׳ר מישהו שאתה מכיר. פחדתי שיתבאסו עליי. יום שישי בערב, אנשים רוצים לשבת בקידוש, עכשיו אני אבוא ואסנג׳ר את אחד החברים שלי. אבל כאמור הדקות חלפו וכוס המים לא עזרה.

שעה וחצי לאחר מכן הרופא הצבאי התורן יאבחן - כנראה גזים. שפעם אחת כבר ישתילו לנו את הצ׳יפ הזה בגוף שכולם מפחדים ממנו. מה אתם מפחדים? למוסכניקים יש יותר וודאות על תקלות ברכב, מאשר שלרופאים יש לפעמים על מה שקורה לנו בגוף. שימו שבב, חברו לאפליקציה, כל בוקר, עם התה של הבוקר, אני פותח את האפליקציה ורואה מה המצב של הגוף שלי ואם יש משהו תקול. מכל הדברים בעולם שבב בגוף זה מה שמפחיד אתכם? הסמארטפון דבוק לכם כבר ליד!

חזרה לרופא, המומחה העולמי לגזים, ממש סודה סטרים של הרפואה הישראלית. אולי זאת הייתה הנחמדות שלי באותם ימים והציות המוחלט לסמכות רפואית, אבל משהו בעיניים הטובות שלי כנראה סימן לו שלא מדובר פה בעוד חייל שמנסה להוציא גימלים. ״קח, הפנייה גם למיוןֿ, שיהיה לך״. אחרי שעה - אני במיון וכעבור כמה שעות כבר אכנס לניתוח אפנדציט. למחרת התעוררתי - אותו אדם שהייתי אתמול, רק בלי התוספתן ועם פחד עז מקציצות פרסה.

מאותו בוקר שאחרי הניתוח ועד לימים אלו ממש, אני עדיין נשאל מפעם לפעם ״איך הרגיש הכאב? איפה זה בדיוק כאב לך לפני שנכנסת לניתוח?״. לכולם כנראה עוברת המחשבה בראש על זה שקיים בגוף שלהם איזשהו איבר, שפשוט יום אחד, בלי התרעה מוקדמת עשוי להתפוצץ. זאת אומרת, יכול להיות שיש התרעה מוקדמת. יכול להיות שהאפנדציט מסתובב וצועק ״תחזיקו אותי! תחזיקו אותי או שאני מתפוצץ פה!״ ואנחנו כמובן לא שומעים.

למה אני כותב לכם את כל זה? ראשית, קציצות פרסה עלולות להוביל לניתוח אפנטציט. זאת הסיבה שאני קורא להן עד היום ״קציצות אפנדציט״. תוכיחו שאני טועה ושאין הסתברות כזאת.

אבל אנחנו כבר ב-2022, והגיע הזמן להפסיק עם הסיפור הזה של צבא העם. באמת. אני פטריוט, אוהב את המדינה, בעד שכולם יתנו מעצמם למדינה, אבל גם בעד שנכיר בעובדות ונבין באיזו שנה אנחנו חיים. יש דברים שהיו מאוד רלוונטיים למציאות של ישראל בשנותיה הראשונות והיום כבר לא. לא באמת צריך כל כך הרבה חיילים בצבא, בחיי. הצבא בעצמו הודה בזה לא פעם שאין לו מה לעשות עם כל כך הרבה חיילים. אתם יודעים איפה כן צריך עוד אנשים? בבתי חולים, במשטרה, במכבי אש, בשיטור עירוני. שנים מדברים כאן על בקו״ם אזרחי (כולל רה״מ היוצא שהציע את המודל הזה בעבר בטור בעיתון), לאפשר לצעירות ולצעירים בגילאי 18-21 לעשות שירות משמעותי גם במסגרות אחרות, אבל זה לצערי כרגע לא נראה באופק.

בישראל של היום כבר אין מוסדות או ארגונים שהם חסינים מביקורת. הגיע הזמן שנבין שאפשר לאהוב את הצבא ולחשוב שהוא הדבר הכי הכרחי בעולם, שבזכותו יש לנו כאן מדינה, שבזכות החיילות והחיילים המדהימים אנחנו קמים כאן כל בוקר - ועדיין לבקר. עדיין להגיד - וואלה, המערכת הצבאית הייתה מסתדרת גם בלי תמיר זוהר, שבשבתות מהשעמום היה עושה לשאר החיילים חיקויים של מדרגות נעות (כמובן למעט השבת שבה אושפזתי). המלחמה הכי טובה בהשתמטות היא להגיד - ״אתם לא צריכים להשתמט. אנחנו לא מגייסים בכוח את מי שלא מתאים - אלא רק את מי שמתאים. צה״ל הוא ארגון נחשק, שאתם צריכים להתחנן להיות חלק ממנו ורק מי שיתאים יהיה פה. מי שלא - יש גם מסגרות אחרות״. מועדון סגור שלא כולם יכולים להיכנס אליו, זה בדיוק המועדון שכולם רוצים להיכנס אליו.

בחדר העבודה שלי, מסתתר גיליון ישן של עיתון ״במחנה״. בעמוד האחרונים של הגיליון, שתי כתבות פרופיל עוקבות, זו אחר זו. הראשונה - כתבת פרופיל בה זכינו מיכאל, חברי לבסיס, ואני להתראיין. השנייה - כתבת פרופיל על הקוסם הצבאי. כשקראתי את הגיליון לראשונה, עשיתי מה שכל אדם נורמלי היה עושה - גזרתי את הכתבה על הקוסם הצבאי והדבקתי בתוך ארון הבגדים. כל בוקר, כשאחד החיילים קם לצחצח שיניים, הוא פתח את הארון וראה את הקוסם הצבאי מחייך אליו.

ערב אחד, הודיעו לנו שהגיעה הפתעה לבסיס - הקוסם הצבאי בכבודו ובעצמו. המפקדים כמובן לא הכירו את הערצתנו הסמויה לאיש, אבל אנחנו לא ידענו נפשנו מאושר. ״אפשר להצטלם איתך?״, ביקשתי מהקוסם הצבאי מיד אחרי ההופעה, כשאני מחזיק בידי חתיכת עיתון מקומטת, שעד לפני רגע הייתה מודבקת לארון. הוא חייך במבוכה והצטלנו. אחרי שהצטלנו, דני קהתי, חבר לבסיס סיפר לי ״הוא אמר לי שאתה מוזר כי גזרת תמונה שלו״. עניתי לו- ״אני מוזר? האיש קוסם צבאי״.

תמיר זוהר הוא יוצר תוכן דיגיטל, יזם ושותף מייסד בסוכנות קריאייטיב ואסטרטגיה Salt&Pepper