אופק אדנק: ״השאיפה שלי היא להגיע למיליון״
בדרום הלא כל כך רחוק, צמח לו כוכב יוטיוב, זמר ואומן יוצר בשם אופק אדנק ולמרות שיש לו כמעט 10 מיליון צפיות וקהל אוהב ונאמן, רוב המדינה עדיין לא יודעת מי הוא. בגיל 19, הוא משקיע את כל כולו בקריירה ובאלבום הבכורה, שר על כל נושאי הטאבו כמו עישון, יחסי מין ואלכוהול, עושה הכול כדי לשמור על אמא שלו והאחיות הקטנות ומבקש מכם – תהיו אתם המודל לחיקוי החיובי של עצמכם.
אופק אדנק בן ה-19 מקריית גת אמנם לא הכי חזק ברשתות החברתיות ומתחזק חשבון אינסטגרם עם כ-35 אלף עוקבים בלבד, אבל בגזרת היוטיוב כבר הגיע למיליוני צפיות, כשהשיר שלו ׳בואי בובה׳ זכה ליותר מ-8 מיליון צפיות והסינגל האחרון שלו ׳נמאס מהבולשיט׳ נכנס לפלייליסט של גלגל״צ וזכה ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב, וכמעט 200 אלף השמעות באפליקציות המוזיקה ׳אפל מיוזיק׳ ו׳ספוטיפיי׳. נראה שזה רק עניין של זמן, עד שכל המדינה תדע בדיוק מי הוא.
״אני בסך הכול ילד שרק התחיל להתבגר ומצא את עצמו מהר מאוד בטופ. אני בדרך כלל מצטנע, אבל אם תשאלי אותי איך אני מגדיר את עצמי, אז אענה לך שאני זמר, אומן ואושיה״.
איך ההרגשה, רגע לפני השער הראשון שלך?
״אני עדיין לא מעכל שאהיה על שער של עיתון, אני עדיין לועס את זה. זה השער הראשון שלי, אז אמסגר את זה ואתלה בחדר כמו פוסטר״.
אופק מגיע מבית אתיופי- דתי להגדרתו, בן להורים גרושים ואח לשתי אחיות קטנות. הוא מתגורר יחד עם אמו בקריית גת, בבית שקנו יחד, בזכות המוזיקה והקריירה שלו ״אני שמח כל כך שהשתתפתי בזה, הבית מלא ברהיטים ואני הכי שמח להודות לאימא שלי על כל מה שהיא עשתה עבורי. אני לא בתא מסריח בבית סוהר, לא פשעתי ואני לא איזה נרקומן, אני מוקיר אותה וחושב שאימא זה הדבר החשוב ביותר בעולם, היא בראש סדר העדיפויות שלי״.
בעקבות הקרבה לדת, התחילה האהבה שלו למוזיקה, דרך הניגונים והתפילות בבית הכנסת ״ההורים היו דתיים וכל הזמן דחפו אותי ללכת לתפילות, לברך ברכת המזון, לשבת בקידוש ומשם הגיעה גם המוזיקה. אחר כך התגלגלתי למזרחית בישיבות עם החבר׳ה והקשבתי לתהילים ב-׳בני עקיבא׳ ובסוף זה הגיע לכך שכתבתי בעצמי. בסביבות גיל 12, הייתי כותב בשיתוף פעולה עם בן דוד שלי, איילו, סתם לפאן. אחר כך, בגיל 15, יצאתי לדרך משלי והייתי יושב בבית ספר ושומע ביקורות ועצות – לפני כן זה היה חובבני״.
מה המסרים שאתה מנסה להעביר דרך השירים שלך?ֿ
״חשוב לי להעביר מה שחשוב לקהל שלי, אני אתן להם מה שהם רוצים, שזה וייב טוב ואנרגיות חיוביות. כמובן שבתור אמן יש לי תקופות שפתאום אני בבאסה, אז אוציא שיר כזה, אבל אני מאמין שהקהל שלי יבין אותי ויאהב ויתחבר״.
ומה עם המילים הפחות ׳חינוכיות׳, הקללות, הדיבור על נשים?
״בסגנון שלי, הדאנס הול, אני בחיים לא אקבל על זה ביקורת, זה סגנון מוזיקה שהוא פאן, אבל אני כן משתדל לדבר הכי יפה שיש וגם אם בא לי להכניס מילים גסות, אשב בבית ואחשוב על 30 מילים נרדפות כדי שזה יצא בקטע טוב. אני לא מחפה על משהו, אני פשוט חושב שכל דבר צריך להגיע בצורה נכונה ובוייב טוב. אני גם מרגיש שדברים השתנו היום, אני כבר לא ילד, אני מדבר אחרת.
אני לא מסכים עם מי שאומר שאני, או אומן אחר ששר בסגנון הזה, הוא ׳השפעה רעה׳. אחותי הקטנה שומעת למשל את קארדי בי, היא בכיתה ז׳ ואחותי השנייה בת 15 וזה מה שהן שומעות בסלון בבית, הן מדקלמות את כל הטקסט. לפעמים אני שומע אותן ואומר להן ׳שקט, לא יכול לשמוע אתכן שרות את זה׳, אז לדעתי סתם עשו ממני שעיר לעזאזל. בסוף מה שהכי משפיע זה הבית, אני שומר עלייהן ותופס אותן קצר וגם אימא שלי, אז הכול אפשרי בטעם. אני לא הבעיה, הבעיה היא שצריך לתת לילדים אצבע ולא את כל היד, כי הם ירצו את כל הזרוע״.
הראיון המלא בגליון ספטמבר של ׳מעריב לנוער׳
