סנדוויץ' טוניסאי, אוכל הודי וחסמבה: 6 שעות מרתקות של טיול קולינרי ברמלה

עשרים שנים עבדתי ברמלה. כדרכן של אימהות צעירות, מיהרתי תמיד בין הבית למקום העבודה, אך את האתרים המרכזיים אני מכירה. לכן, כשהוצע לי להצטרף לסיור קולינרי בעיר, חשבתי פעמיים אם כדאי. "מה כבר ניתן לחדש לי?" תהיתי. הסקרנות והנוסטלגיה גברו, וביום קיץ חם יצאתי לסיור בהדרכת דוד שובט מ"טעימה ברמלה". היה כדאי. הצטרפו אלי ל 6 שעות מרתקות בעיר. לא תצאו רעבים.

9:00 לטייל עם מקומי

אין כמו לטייל עם בן העיר, בעיקר אחד שאוהב אותה ומכיר כל פינה. את דוד המדריך פגשנו בגן הנשיא בפתחו של שוק רמלה. הגן ותיק והצמחייה מבוססת, אך הוא אינו מטופח. "הגן הוא המראה של העיר", טוען דוד. תשתיות לקויות, הזנחה ולכלוך הם עניין נפוץ ברמלה, בעיקר בעיר העתיקה. אך עם השקעה ופיתוח, יכלה להפוך לפנינה. למרות הביקורת, ניכרת אהבתו של דוד לעיר בה הוא מתגורר כבר 59 שנים.

דוד שובט הוא גמלאי שב"ס ומדריך טיולים בארץ ובחו"ל, ואת הסיור ברמלה יצר בעקבות משבר הקורונה, כשפסקו הטיולים בחו"ל וישב בבית חסר עבודה. אשתו הציעה שיערוך טיול בעיר לחברותיה לעבודה והסיור זכה להצלחה, ומאירוע חד פעמי הפך לאפיק תעסוקתי חדש. דוד מדריך בעיר ומפגיש מטיילים עם מאכלים, אתרים, אנשים וסיפורים מהעבר וההווה. הוא שואף להכיר למטיילים את הרב תרבותיות ורב גוניות של רמלה ולפרגן לעסקים מקומיים.

כתבות נוספות ב- Mood

• חיפה, חיפה עיר עם תחתית טעימה במיוחד: 24 שעות קולינריות בעיר הנמל
• טיסה קצרה, אוכל מוכר ואווירה ים תיכונית – העיר שהפתיעה אותנו לטובה
• מעוצב ירושלמי: ארבעה מקומות מעוצבים ומפתיעים בירושלים

9:30 סנדוויץ' טוניסאי של בוקובזה

התחנה הקולינרית הראשונה היא הסנדויץ' הטוניסאי של בוקובזה. את הסנדויץ' אכלנו בגן הנשיא. הטעמים מעולים והכריך טרי ועשיר. עם הסנדויץ' באה הלימונדה המסורתית של העיר. לימונדה תוצרת בית שמוכרים בבקבוקי פלסטיק לא ממותגים עם פקק אדום. מיד אחר כך פגשנו את בנו של בוקובזה המייסד, ליד הדוכן הקטן בשוק. "בטוניס הטונה הייתה זולה וכך נוצר הסנדויץ', כמזון של עניים", סיפר בוקובזה. מאז השתכלל הכריך והוא מלא כל טוב, אך שומר על אותנטיות וטריות ונעשה באותו אופן כבר שנים רבות. הדוכן הקטן צפוף ועמוס בקונים שמחכים בתור. בצדה השני של הסמטה תמצאו כמה מקומות ישיבה. היה טעים מאוד ואפילו חזרנו בסיום הסיור וקנינו אחד עבור הבן שבבית.

10:00 הבורקס של דולי

נכנסנו אל תוך השוק. בשעה זו של בוקר, השוק אינו צפוף וההליכה נינוחה. דוד סיפר לנו על ידוענים שנולדו וגדלו בעיר כמו ציון ברוך, עמוס תמם, פר' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר ועוד רבים וטובים. לחלקם אפילו קרובי משפחה שעבדו בשוק. השוק של רמלה הוא שוק ותיק שהחל את דרכו בתקופת העותומנים. היום הוא שוק גדול ועשיר עם שפע מוצרים, החל מפירות וירקות ועד כלי בית ופרטי לבוש. הייחוד הוא מגוון מאכלי עדות, שעברו מדור לדור וקנו קהל מעריצים.

בנוסף לעסקים הוותיקים קמו בשוק גם חדשים, חלקם בתקופת הקורונה. כזה הוא דוכן הבורקס הטורקי של דולי, שהינו גם עסק משפחתי. לינט שמנהלת את המקום סיפרה שאת דוכן הבורקס פתחו לפני שנה וחצי בשיא משבר הקורונה. לאביה של לינט, אורי (דולי) היה דוכן בשוק משנת 1997, וכאשר נפרד משותפו, חיפשה המשפחה אפיק פרנסה חדש וכך נולד דוכן הבורקס שעומד היום באותו מקום. הבורקס נעשה על פי מתכון טורקי סודי וכמעט ללא שומן. בנוסף, הם מפתחים טעמים חדשים כמו בורקס שוקולד נוטלה. טעמנו בורקס גבינה, תפוח אדמה ותרד. הם מוגשים עם ביצה קשה והיו מצוינים.

10:30 מעיר החולות לבירת הדיסקוטקים

על בטן מלאה יצאנו את השוק. בדרך חלפנו על פני חנות התבלינים האתיופית וטעמנו סוכריות ג'ינג'ר פותחות סינוסים ומרחיבות נשימה. המשכנו דרך רחובות העיר העתיקה אל שרידי חמאם רדואן. במרכז הישן בין מבנים שחלקם מוזנחים, צמחייה שוטה, ערמות פסולת ומדרכות שבורות,  עומדים מבנים היסטוריים ואתרים ארכאולוגים. חמאם רדואן הוא כזה - מבנה עגול מפואר מהתקופה העות'מאנית. לא הרבה נותר מהמבנה המיוחד והוא זקוק לשיפוץ ושימור.

אבל שורשיה של רמלה קדומים יותר. העיר נוסדה במאה ה-8 על ידי שושלת בית אומייה ששלטה בארץ. המושל ג'נד פלסטין בנה אותה והכריז עליה כבירת הארץ. העיר נקראה רמלה משום שנבנתה על דיונות חול (רמל= חול בערבית), במקום שנחשב אמצע הדרך בין יפו לירושלים ובין קהיר לדמשק. העיר חרבה לחלוטין ברעידת אדמה גדולה בשנת 1068 ונבנתה מחדש.

ליד שרידי חמאם רדואן ניצבת כנסייה יוונית של מסדר שומרי הקבר, ממול הכנסייה עומד הבניין בו שכן מועדון קליפסו המיתולוגי, שהיה הדיסקוטק המוביל בארץ בשנות השישים והשבעים שכינס בליינים מכל רחבי הארץ. רמלה הפכה בירת דיסקוטקים ונפתחו מועדונים נוספים כמו "כריש" ו"קליפורניה" - הופיעו בהם מיטב זמרי התקופה מלהקת האריות, עוזי פוקס, ניסים סרוסי, גבי שושן ועוד. במרוצת הזמן, המועדונים נסגרו והמבנה משמש היום אולם שמחות.

11:00 מפגש עם האמן ניהאד דביט

הסיור 'טעימה מרמלה' מפגיש את המטייל לא רק עם אוכל ומבנים היסטוריים, אלא גם עם האנשים שעושים את העיר. אחד מהם הוא האמן ניהאד דביט שעוסק בפיסול בחוטי ברזל. פגשנו את ניהאד בביתו העתיק בעיר ושמענו את סיפור חייו הלא שגרתי. ילד שהתייתם מאם בגיל צעיר, נשלח לפנימייה בבית לחם, למד שם אומנות והיה הערבי הראשון בארץ שהתקבל ללימודים בתיכון תלמה ילין.

דביט, ערבי נוצרי, התגבר על דיסלקציה קשה והמשיך ללימודי אמנות גבוהים בסופיה. בתחילת שנות האלפיים חזר ארצה והחל לעבוד עם נוער לקידום ברמלה, אז גם התחיל לעסוק בפיסול בחוטי ברזל. "אני דומה לחוט ברזל", הוא אומר. "חומר חזק, גמיש, סלחני ולא נשבר". אלה תכונות שמאפשרות להתגבר על קשיים וליצור. ניהאד מרבה לפסל עצי זית, סמל לנוף המקומי ולשלום. הפסלים שלו קטנים וגדולים, עשויים ברזל ונחושת, מוצגים כפסלי חוצות בערים בארץ ובעולם ונמכרים בגלריות.

11:30 מסעדת סמיר

מזמן לא אכלנו, אז אחרי הביקור אצל ניהאד המשכנו למסעדת סמיר. המסעדה שוכנת בבית אבן עתיק ושמור מהתקופה הממלוכית. זו מסעדה משפחתית שהוקמה ב-1948 על ידי אבו פוזי, אביו של סמיר וסבו של האמן ניהאד דביט שפגשנו קודם. על אחד הקירות עבודה מרשימה מעשה ידיו של ניהאד.

את פנינו קיבל ג'ליל, בן נוסף שמנהל את המסעדה היום. ג'ליל שהוא גם פעיל חברתי, מספר את ההיסטוריה של המשפחה והמקום. מסעדת סמיר היא לא רק בית אוכל - המקום מארח ערבי תרבות ומוזיקה והתפריט משתנה. אהבתי את הספריה הקטנה שמחכה לאורחים בכניסה. כאן טעמנו פלאפל, בקלאווה וקפה שחור. הפלאפל מצוין. אולי הטוב ביותר שאכלתי והא עשוי רכיבים טריים שנטחנים במקום. המסעדה אינה כשרה, פתוחה בשבתות ומומלצת מאד. (לשומרי הכשרות הסיור מציע חלופה כשרה טעימה).

12:00 בריכת הקשתות - חסמבה חסמבה...

בריכת הקשתות היא אולי האתר המזוהה ביותר עם רמלה. דוד קורא לה "ונציה של רמלה". הבריכה התפרסמה כאחד מאתרי הצילום של הסרט "חסמבה ונערי ההפקר". בקרנו כאן לפני שנים רבות והיא נותרה בדיוק כמו שזכרתי.

מפתיע למצוא מקום כזה בלב שכונת מגורים - הבריכה היא מאגר מים תת-קרקעי שנבנה במאה ה-8 כדי לפתור את בעיית המים של עיר החולות, ושנת הייסוד 789 מוזכרת בכתובת החרוטה באחד הקירות. מאז מאגרי מים נוספים נבנו באזור המגדל הלבן אליו הגענו בהמשך הסיור. את המים הביאו מאזור תל גזר באמצעות אקוודוקט. הבריכה שרדה את רעידת האדמה הגדולה בשנת 1068. עומק המים מטר אחד ובימי חורף גשומים המים נשאבים כדי למנוע הצפה. אל הבריכה יורדים במדרגות ויש בה שלושה טורים של עמודי אבן גדולים עליהם מונחות קשתות מקומרות. המקום שמור, פסטורלי, ובזכות המיקום, שומר על קרירות נעימה. הבריכה פתוחה למבקרים בכל ימות השבוע והכניסה בתשלום 23 ש"ח וכוללת שייט עצמי בסירות לארבעה. כיף גדול גם לגדולים.

בדרכנו לבריכה עברנו באתר נוסף בו צולם הסרט חסמבה ונערי ההפקר. דובי גל נשלח להתערות בחבורת אלימלך זורקין שמבלה במקום. איפה זה? הצטרפו לסיור ותגלו. 

13:00 המגדל הלבן

אם בריכת הקשתות היא ונציה של רמלה, המגדל הלבן הוא פיזה של רמלה. כדי להרגיש עוד יותר קוסמופוליטים נבנה לידו מרכז מסחרי חדש בשם "רמבלס סנטר". משחק מילים נחמד בין רמלה לשדרות רמבלה בברצלונה -  רמלאים, אהבתי את ההומור העצמי.

מדוע פיזה? היות והמגדל המרובע, מתחילת המאה ה-14, שגובהו 30 מטרים נטוי מעט, המגדל, מהסמלים הבולטים של רמלה, עבר שיפוץ וחיזוק והוא בטוח לעליה. דוד סיפר לנו כי ישנו ויכוח באשר לייעודו של המגדל. יש הסבורים כי הוא מינרט - מגדל תפילה, ויש שחושבים ששימש דווקא מגדל שמירה. חרכי ירי במגדל והעובדה שהמינרטים באזורנו עגולים בדרך כלל, מרמזים כי כנראה היה מגדל שמירה. עוד באזור המגדל, מאגרי מים תת קרקעיים, שרידי מסגד ישן, שרידי בית המושל וקבר א- נבי צלאח.

מתחם המסגד פתוח למבקרים מדי יום עד השעה 16 והטיפוס כרוך בתשלום 15 שקלים.

14:00 סמבוסק בשוק

בשעת צהרים חמה חזרנו אל השוק. השוק בשעה זו כבר צפוף ומלא בקונים שעורכים קניות אחרונות לשבת. דוד הוליך אותנו בין הדוכנים. הוא מכיר היטב את השוק ואת אנשיו והם מחזירים לו אהבה. הצבעים והצלילים של השוק משגעים, פירות וירקות יפים כאלה לא תמצאו במרכול. דוכנים של דגים כבושים, חמוצים ומיני גבינות - כל מה שרק תעלו על הדעת. בשדרה המרכזית בשוק נמצא דוכן הסמבוסק: כיסונים רחבים מטוגנים מהמטבח העיראקי במלית חומוס פיקנטית. את הכיסונים הטבעוניים יש לאכול חמים. דיאטטי זה לא, אבל טעים מאד.

14:30 מאמא אינדיה

המשכנו אל התחנה האחרונה בסיור. ומה עוד לא טעמנו? אוכל הודי. המסעדה הקטנה "מאמא אינדיה" נמצאת ברחוב לואי פסטר בשוק ולצידה חנות לממכר תבלינים הודים. במסעדה מכינים אוכל רחוב בדיוק כמו בהודו, והיא מוקד עליה לרגל לישראלים ממוצא הודי ותרמילאים לשעבר שמתגעגעים לטעמים. אחת הסועדות סיפרה לנו שהיא באה במיוחד ממודיעין כי רק כאן מבשלים כמו בבית בהודו. טעמנו מסלה דוטה וגם בטטה ווארה שהיו פיקנטיים במידה וטעימים מאד גם למי, שכמוני, לא אוהב אוכל חריף.

בשעה שלוש, אחרי יום גדוש ומלא כל טוב, נפרדנו מדוד והמשכנו לקניות פרטיות בשוק. הסיור מוצלח, מגוון ויש בו איזון טוב בין אתרים למטעמים. דוד מכיר היטב את העיר ואנשיה ומוביל אותו בידע ובחן.

איריס סביניק קרסו כותבת את הבלוג עד הטיול הבא