כרחוק מזרח ממערב: החיים בברלין לצד החומה - ולאחר נפילתה

היום (שבת) לפני 30 שנים נפלה חומת ברלין, והחל תהליך האיחוד של גרמניה עם סיום המלחמה הקרה. לרגל המאורע ההיסטורי חזרנו לתקופה שקדמה לרגע המכונן ולהשפעתו המיידית על הגרמנים משני צידי החומה.

עם ההכרזה על סיומה של מלחמת העולם השנייה, כניעת הנאצים ושחרור ברלין ע"י הצבא האדום ב-1945, עמדה הבירה הגרמנית כשהיא חרבה. כפי ששטחה של גרמניה כולה חולק בידי בעלות הברית - ארה"ב, בריטניה, צרפת וברית המועצות דאז, כך גם חולקה ברלין, שלמעשה הייתה מובלעת בתוך שטח גרמניה המזרחית שבשליטת ברית המועצות.

לאחר חלוקת העיר לארבעה חלקים, אוחדו שלושה מהם וזכו לכינוי "ברלין המערבית", בעוד שצידה המזרחי של העיר נקרא "ברלין המזרחית" והיווה את בירת גרמניה המזרחית. חומת ברלין נבנתה ב-1961 ונפלה ב-1989, אך גם טרם נפילתה, ויש שיאמרו דווקא לאחריה - ידעו התושבים משני צידיה תמורות רבות בכל תחומי חייהם.

"בריחת המוחות" מגרמניה המזרחית דרך ברלין

ב-1947, עם תחילת המלחמה הקרה, החלו מאות אלפים מתושבי גרמניה המזרחית שהיו תחת השלטון הקומוניסטי, לעבור לגרמניה המערבית שלא על מנת לחזור. הגירה זו כונתה "בריחת מוחות", כיוון שמרבית המהגרים היו בעלי מקצוע מיומנים: אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים, וכן אחוז גבוה של צעירים שנמשכו אל האפשרויות שהציע להם המערב.

הנהגת מפלגת האיחוד, שעמדה בראש גרמניה המזרחית, לא יצאה מגדרה כדי לשפר את רמת החיים שהלכה והידרדרה. היא אף הפקיעה רכוש פרטי, הלאימה מפעלים והגבילה את המסחר בשטחה. האזרחים בכלל, ותושבי מזרח ברלין בפרט, שנכפה עליהם שלטון שלא בחרו בו - הגיבו בנטישה המונית.

המהגרים עשו זאת לטובת שיפור איכות חייהם, ולא בכדי: שירותי הרפואה, המסחר, החינוך, התעסוקה, הפיתוח העירוני ולמעשה רוב תחומי החיים היו נוחים יותר בגרמניה המערבית, שהעניקה לאזרחיה חופש גדול עשרת מונים מזה של שכנתה המזרחית. נוסף על כך, המהגרים לא התקשו בהתאקלמות מחדש בצד המערבי, כיוון שמבחינת התרבות והשפה - לא השתנה עבורם דבר.

מסך הברזל יורד על ברלין - תגובת מזרח גרמניה על ההגירה הגוברת למערב

מוסקבה, שלא ראתה בעין יפה את זליגת האזרחים אל יריבתה המושבעת ממערב, החליטה על סגירת הגבול. שליט ברה"מ דאז, יוסיף סטלין, אמר: "ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה אינה גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן". במאי 1952 הוא נתן את האות לביצוע "מבצע שרצים", במסגרתו פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, וגרמניה המזרחית הוקפה בגדר תיל גבוהה ומבוצרת ולצידה רצועה מפורזת ברוחב קילומטרים בודדים, שאסור היה לאף אדם להימצא בה.

אך הגבול לא נסגר הרמטית - בברלין נותר המעבר בין חצאי העיר חופשי ונטול גבול פיזי. תושבי גרמניה המזרחית, ואף אזרחי ברה"מ מחלקה המזרחי של היבשת האירופית, נהרו לברלין כדי לעבור לצידה המערבי ללא כל מגבלה - ומשם, לכל יעד בעולם אליו חפצו להגיע. ההערכות באשר למספרם של אלה שעזבו את גרמניה המזרחית עד 1961 נעות סביב שלושה מיליון תושבים ואף יותר.

ברמה הפוליטית והציבורית, הגירה זו שמה ללעג את ברה"מ ואת ניקיטה חרושצ'וב העומד בראשה, שאמר: "ברלין היא האשכים של המערב. בכל פעם שאני רוצה לגרום למערב לצרוח, אני לוחץ על ברלין". חרושצ'וב אף דרש "להכיר בכל ברלין כשטח סובייטי". מנגד, נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, נשא נאום תגובה במסגרת ביקורו במערב ברלין: "כל בני האדם החופשיים, בכל מקום שבו הם חיים, הם אזרחי ברלין". את הנאום חתם במילים שהפכו לימים למטבע לשון: "אני ברלינאי".

[brightcove_iframe video_id=' 10-news-20191107-1219' autoplay='0' credit='רויטרס' desc='נאום קנדי במערב ברלין: "אני ברלינאי!"' kid='1_duo939fa' duration='33'']

בניית החומה - סוד מדינה שמור

הצורך שהתעורר כדי למנוע את בריחת המוחות ממזרח גרמניה דרך ברלין, מצא מענה בצורת תוכנית סובייטית סודית להקמת חומה בלב העיר. ב-13 באוגוסט 1961 החלה מלאכת הקמת החומה לאורך הגבול, על השטח המזרחי.

בשלב הראשון הוצבה גדר תיל לאורך תוואי הגבול, לאחר מכן הונחו לוחות בטון וכן הוגדר אזור חיץ שהיה מחוץ לתחום עבור אזרחים, ולבסוף לבשה החומה את צורתה הסופית: מכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר ומסוכן לחצייה. החומה השיגה את מטרתה: כמות הנוטשים את מזרח גרמניה ירדה באופן דרסטי ועמדה על אלפים בודדים בשנה, מרביתם המוחלט בעזרת קבלת אישורים רשמיים מהשלטונות, ולא בהסתננות בלתי חוקית שהייתה כמעט בלתי אפשרית.

[brightcove_iframe video_id='10-news-20191107-1831' autoplay='0' credit='רויטרס' desc='בניית חומת ברלין והשמירה הצבאית האדוקה לאורכה' kid='1_bmsferoq' duration='79'']

שגרת החיים משני צידי החומה, לפני ואחרי נפילתה

כאמור, החומה מילאה את תפקידה בבלימת הנהירה ההמונית למערב, אך היה לכך מחיר כבד: לפחות 136 בני אדם מצאו את מותם ומאות נפצעו במהלך ניסיונות בריחה לצד המערבי. ברלין ידעה פיצול פוליטי, ביטחוני, כלכלי, חברתי ותרבותי.

ברמה הפוליטית: במערב ברלין שגרת החיים התנהלה כבכל החברה המערבית: זכויות הפרט זכו למעמד גבוה - בהן הזכות לקניין. חופש הביטוי התיר ביקורת ציבורית על מוסדות השלטון, הוענק חופש הדת וחופש מדת, ותנועה בלתי מוגבלת בין מדינות הייתה דבר שבשגרה. למעשה, כל ערכי היסוד של העולם החופשי המקדשים את הדמוקרטיה מצאו בה ביטוי.

אם במערב גרמניה עוגנו זכויות האזרח בחוקה, בצד המזרחי המציאות הייתה שונה לגמרי. ברלין המזרחית הוכרזה כבירה הרשמית של "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", אך לא היה בה הרבה מן הדמוקרטיה - היא שימשה למעשה כידה הארוכה של מוסקבה הקומוניסטית על כל המשתמע מכך: שימת טובת המדינה בראש סדר העדיפויות.

במזרח גרמניה צומצמו זכויות הפרט למינימום האפשרי, שירותי הדת על כל זרמיהם נדחקו לשוליים (בברה"מ יישם סטלין אתאיזם מדיני, על פיו הדת היא אויבת המדינה), והולאמו נכסים ועסקים רבים "לטובת המדינה והמפלגה". דגל ברה"מ אף התנוסס בראש אחד מסמליה המובהקים של ברלין - שער ברנדנבורג, ובצד המזרחי של ברלין כונתה החומה "חומת ההגנה האנטי-פשיסטית".

בשנת 1973 הופשרו במעט היחסים בין הצדדים, וגרמניה המזרחית צורפה כחברה באו"ם. בעקבות מהלך זה הקימו גרמניה המזרחית והמערבית נציגויות דיפלומטיות זו אצל זו. לאורך החומה הוקמו שמונה נקודות מעבר שבהן היה צורך להחתים דרכון, "צ'ק פוינט צ'ארלי" היא המפורסמת שבהן.

לאחר נפילת החומה, אוחדו שטחי גרמניה המזרחית עם המערבית, ולמעשה התמזגו בה. עקב היחלשות הגוש המזרחי עם עלייתו של מיכאל גורבצ'וב לשלטון, רוחות של רפורמה החלו לנשב בכל מדינות הגוש ולא פסחו גם על גרמניה המזרחית. הממשלה אולצה להתפטר בעקבות גלי מחאה ציבורית והיחלשות התמיכה הסובייטית בה.

במזרח גרמניה נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות והובילו להקמת ממשלה לא קומוניסטית. גרמניה אוחדה באופן רשמי ב-3 באוקטובר 1990, והחוקה המערב גרמנית החלה לחול על כולה. "יום האחדות הגרמנית" הפך ליום חג ממלכתי שמצוין בכל שנה במדינה.

ברמה הביטחונית: משני צידי החומה ובמיוחד בזה המזרחי, השלטונות התייחסו בחשד לכל אדם שהתקרב לנקודות המעבר. המדינות היו בחשש מתמיד מריגול וכולם נבדקו בצורה דקדקנית. כל עט נחשדה כ"מצלמת כיס" וכל מטרייה כ"כלי נשק מוסווה". לחשש זה הייתה אחיזה במציאות: כל מעצמה ניסתה לחשוף את תוכניות היריבה, בכל תחום. במיוחד בלט החשש בדבר ריגול והשגת מידע בנוגע לפיתוח כלי נשק סודיים, וכמובן - גולת הכותרת, גניבת תוכניות במסגרת "המירוץ לחלל".

מזרח גרמניה הגדילה לעשות והקימה ב-1950 את המשטרה החשאית וגוף הריגול העיקרי שלה - השטאזי. גוף זה נבנה במתכונתו של ארגון דומה - ה-ק.ג.ב הסובייטי. אחד מתפקידיה העיקריים היה לרגל אחר האוכלוסייה האזרחית ולסכל ביון אויב באמצעות רשת נרחבת של מלשינים ומודיעים. אלה העבירו מידע על איתורם של החותרים תחת השלטון ובכלל זה פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי רוח. סוכני השטאזי ביצעו האזנות טלפוניות, צילומי סתרים ואף השתילו מרגלים בגרמניה המערבית תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים שהועברו למזרח ברלין מברה"מ.

לחוקרי השטאזי היו שיטות חקירה מקוריות: כשהיו חושדים באדם מסוים בשיתוף פעולה עם המערב, היו מבקשים מילדיו לצייר את דמות "הגמד" - דמות מתוכנית ילדים שהציגה גמד שונה מזו של מקבילתה המערבית. אם הילדים היו מציירים את הדמות המערבית, היו החוקרים מבינים שבבית זה משתפים פעולה עם תרבות המערב ומיד לקחו את יושביו לחקירה. אזרחי מזרח גרמניה חיו בחשש מתמיד ובאפס פרטיות, והתייחסו לכל אדם ואף לקרובי משפחתם בחשדנות רבה.

[brightcove_iframe video_id='10-news-20191107-1940' autoplay='0' credit='רויטרס' desc='ארכיון המשטרה החשאית, השטאזי, נפתח לעיון הציבור לאחר נפילת חומת ברלין' kid='1_hc27lz8k' duration='100'']

בשעות הראשונות לנפילת החומה, המעבר בין צידי חומת ברלין עוד נדרש החתמת דרכון, אך במהרה שוטרי נקודות הביקורת קרסו תחת העומס, והציבור החל לעבור באין מפריע. רבים החלו להכות בחומה באמצעות כלי עבודה וכלים מאולתרים, להפיל חלקים ממנה ולקחת אותם כמזכרת. אלפים טיפסו, עקפו, שברו וניתצו את החומה, אך לא נורתה אף ירייה בכל תהליך הפלתה.

בימים העוקבים לנפילת החומה מיהרו אנשי השטאזי לגרוס את המסמכים מלאי העדויות הרבות. משלא עלה בידם לעשות זאת במהירות, החלו לקרוע הכול באופן ידני. המלאכה הייתה בלתי אפשרית ורוב החומרים נתפסו לפני שהושמדו. אלה שנגרסו - שוחזרו בעבודת נמלים שארכה שנים ובמימון ממשלת גרמניה החדשה. לימים, נפתחו המסמכים לעיון הציבור וחשפו במקרים רבים מעורבות של בני זוג, קרובי משפחה, עמיתים לעבודה וחברים במסירת מידע לשטאזי אודות הקרובים להם.

ברמה הכלכלית: לפני נפילת החומה, בשני צדדיה המטבע היה שונה: מארק מזרח-גרמני לעומת מארק מערב-גרמני. באופן רשמי, ערכם היה שווה, אך בפועל שוויו של המזרחי היה נמוך יותר. האזרחים העידו כי בסכום פעוט של מארקים מערב-גרמניים בודדים - היו יכולים לבלות ערב שכלל ביקור במסעדה ובתיאטרון בצד המזרחי.

המשטר המזרחי אפשר רמת חיים נאותה, והסתמך על תמיכה שקיבל ממדינות אחרות בגוש, ומשנות השמונים - על הלוואות שנטל מבנקים במערב. רמת החיים הייתה נמוכה במושגים מערביים, אך סבירה באופן יחסי למדינות מזרח אירופה. רוב התושבים החזיקו במכשירי חשמל בסיסיים כמקרר ומכונת כביסה, ומיעוטם אף במכוניות - רובן מתוצרת רוסית. חינוך ניתן בחינם, וכך גם טיפול רפואי ושירותים אחרים. מזון ומוצרי צריכה סובייטים רבים הגיעו למזרח גרמניה מברה"מ, ובד"כ המבחר היה דל: מכל מוצר - דגם אחד ויחיד.

בצד המערבי שלט הקפיטילזם וחברות רבות התרחבו ושגשגו בו. כוחות השוק, ולא כוח המדינה, הם שהניעו את הכלכלה במערב הבירה. הרחובות היו מלאים בשלטי פרסומת, ולתושבים היו אפשרויות בחירה בין מותגים שונים למשקאות, מוצרי מזון, הלבשה והנעלה.

לאחר נפילת החומה חלה הסתערות המונית של תושבי מזרח ברלין על מוצרי המערב, שאת חלקם הכירו כיוון שאלה הוברחו למזרח עוד בימי החומה. חברות כמו קוקה קולה, מקדונלד'ס ורשתות נוספות של מזון מהיר החלו לצוץ גם במזרח העיר בשנים שלאחר קריסת החומה. לא רק שפע היה בברלין - אלא גם חוסר במוצרים ממקור סובייטי. ברה"מ, שהייתה שולחת מוצרים רבים מתוצרתה למכירה מסובסדת, חדלה מנוהג זה. כך מצאו את עצמם תושבי מזרח ברלין, שהיו רגילים למוצרים מסוימים כמו קפה או ריבה רוסיים, כשידם אינה משגת אותם יותר.

המארק המזרח-גרמני הומר בשער הפסד ביחס של 2:1 מול המארק המערבי, ולימים אוחד המטבע ל"מארק גרמני". לאחר הנפילה גם התגלה הסוד: מזרח גרמניה הייתה למעשה במצב של חדלות פירעון והסתמכה ברוב המוחלט של כלכלתה על הלוואות מהמערב. גם סיבה זו, שהוסתרה בתחילה מהציבור, הובילה להחלטת ביטול כלכלת המדינה המזרחית.

ברמה החברתית: כרעם ביום בהיר גילו התושבים משני צידי החומה כי אינם יכולים להיפגש עם קרוביהם וחבריהם שגרו רק כמה רחובות מהם. כדי לעבור לצד המערבי נאלצו תושבי המזרח להשיג אשרה מיוחדת שניתנה במשורה, אם בכלל. רק לגמלאים ניתנו הקלות שונות במעבר, מפני שסביר היה להניח שישובו מזרחה.

ברלינאים רבים שגרו בצד אחד אך מקום עבודתם היה במערב - גילו שעליהם למצוא מקום עבודה חלופי. יתר על כן, הם סומנו כאויבי מפלגת השלטון משום שהיו להם קשרים טובים מעבר לחומה, ונחשדו דרך קבע כמועמדים פוטנציאליים לריגול ממערב. חלקם אף נשלחו לעבוד בפסי ייצור של מפעלים ברחבי המדינה, ללא קשר להשכלתם ולרקע התעסוקתי שלהם. סטודנטים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה במערב הופלו גם הם לרעה מחשש שישפיעו על חבריהם, ולא היו יכולים להמשיך ללמוד כרצונם.

לאחר נפילת החומה, אוחדו חברים ומשפחות שלא התראו במשך שנים, ושבו לבלות יחד. ההשפעה הייתה ניכרת: תחושת חג הציפה את הרחובות ואת התושבים שפרצו בקריאות שמחה המוניות. עם זאת, לא נרשמו רק בשורות טובות עקב הפלת החומה. אזרחים רבים גילו כי גם האנשים הקרובים ביותר הלשינו עליהם לשטאזי, או שתפקדו כסוכנים כפולים לטובת מזרח גרמניה וניצלו ניצול ציני את הסובבים אותם, רק כדי להשיג מהם דבר מה. עובדות אלה שמטו את הקרקע מתחת לחברויות רבות, מערכות יחסים ונישואים.

ברמה התרבותית: מזרח ברלין של ימי החומה הייתה מצונזרת כמעט לחלוטין - בית הדפוס הראשי היה כמובן מטעם המדינה. חל איסור על הכנסת עיתונים מן המערב, וכל יצירה או סרט נבדקו בשבע עיניים כדי לגלות ולו נימה דקה ביותר של ביקורת כלפי המפלגה.

מבחינה סמלית, חומת ברלין היא אבן דרך תרבותית, ומזוהה עם הפרדה מאולצת, מיותרת, קורעת משפחות ובעיקר - טעות אנושית. נפילתה מזוהה כאקט שפרץ את הדרך לנפילת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות ה-90. ביצירות רבות היא ממלאת תפקיד מטאפורי של חסימה רגשית או יצירתית.

אחד הסרטים המוכרים, שאף זכה באוסקר, הוא "חיים של אחרים". סרט המגולל את סיפורו של קצין משטרה בשטאזי במזרח ברלין, שהוצב לרגל אחר מחזאי מקומי, על אף שהאחרון ידוע כתומך המפלגה המקומית. תוך כדי ציתות לשיחותיו עם אשתו וחוג חבריו, נפתח לקצין שער לעולם האמנות והרוח במזרח ברלין, שאותו לא הכיר.

סרט נוסף העוסק בחיים שלאחר נפילת החומה הוא "להתראות לנין". בסרט זה אמו של הגיבור, סוציאליסטית מושבעת, נופלת לתרדמת טרם נפילת החומה, ושבה להכרתה כמה חודשים לאחר איחוד העיר. בנה מחליט לזייף את המציאות עבור אימו - כאילו מזרח גרמניה עדיין קיימת. הוא משיג לה מוצרי מזון מברה"מ ומקרין לה תוכניות בשידורים חוזרים.

ניתן לראות אפוא, שלמרות שתושבי ברלין היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב - תרתי משמע, מבחינה תודעתית הם לא נכנעו ללחצי השלטונות וערגו לאורך השנים לאיחוד. רק מקצתם האמינו שנפילת החומה אכן תתרחש ביום מן הימים, אך ההיסטוריה מוכתבת על ידי המציאות, והיא - כהרגלה, מפתיעה כתמיד.