הנשיא שהבטיח תקווה לעמו ולמערב - וגרם למתח שיא • מסכמים עשור

אחרי שמונה שנות שלטונו השמרני והתוקפני של מחמוד אחמדינג'אד, ד"ר חסן רוחאני נבחר לנשיא איראן ב-2013 על גלי התקווה של העם האיראני, שעייף מהמצב הכלכלי הקשה ומהנוכחות האלימה של משמרות המהפכה בחיי היומיום ובמרחב הציבורי. רוחאני הבטיח להביא שינוי כלכלי, להגביר את החופש וזכויות הפרט ולצמצם את המתיחות מול המערב. ב-2015 הוא אף הצליח לממש את הבטחתו להביא להסכם גרעין עם הקהילה הבין-לאומית, מה שנחשב בעיני רבים כפסגת הקריירה הפוליטית שלו. 

עם זאת, מאז בחירתו המחודשת ב-2017, הנשיא שכונה בעבר "השייח הדיפלומט" מתקשה לעמוד בהבטחותיו. החמרה ביחסים מול ארה"ב עם פרישת טראמפ מהסכם הגרעין והחזרת הסנקציות, הביאו אותו ליישר קו עם הימין השמרני ולהגיב באיומים ובהפרות נוספות של ההסכם, דבר שהוביל למתיחות שיא מול המדינות. יחד עם המצב הכלכלי המידרדר שהוביל לגל מחאות אלימות שפרצו ברחבי המדינה, שנת 2020 תהיה שנת מבחן שבה יתברר אם הנשיא שהבטיח להביא מדיניות של פיוס ושלום יצליח לפתור את המשברים בדרכיו הדיפלומטיות, או שיסיים את שלטונו בצל עימות אלים עם ארה"ב.

לכתבות נוספות בפרויקט מסכמים עשור

תקווה לאיראנים - ולמערב: הבחירה ברוחאני

ד"ר חסן רוחאני נבחר לנשיאות ב-2013 ברוב גורף והבטיח "להסיר את השרשראות שהגבילו את חיי האזרחים בשמונה השנים האחרונות". הוא החל את הקמפיין בשלהי שלטונו של אחמדינג'אד השמרן הדתי, שבחירתו השנייה לנשיאות ב-2009 עוררה טענות על זיופים וגררה מחאות אלימות במדינה, שדוכאו באלימות ששיתקה את הצד הרפורמיסטי של המערכת הפוליטית ואת מנהיגיה. רוחאני נכנס למערכת הבחירות בתוך הוואקום הפוליטי הזה, וכך הצליח לאחד תחתיו סיעות מכל רחבי הקשת הפוליטית. הוא זכה בתמיכת מנהיגים רבים שנחשבו מתונים יותר, כמו הנשיא לשעבר מוחמד חתאמי, ועורר גם בעולם תקווה שיהפוך את איראן למדינה חופשית ומתקדמת יותר.

רוחאני נישא על גבי בשורה של קדמה: הוא הבטיח לקדם את המשק ולתקן את הכלכלה, שסבלה רבות מהסנקציות תחת שלטון אחמדינג'אד והשאירה מיליוני אזרחים רעבים ללחם. הוא הבטיח להגביר את זכויות הפרט, לקדם שיוויון בין גברים ונשים, לשחרר את המנהיגים הפוליטים והעיתונאים שנעצרו בתקופת קודמו ואף ביקר בחריפות את הנוכחות האלימה של משמרות המהפכה בחיי האזרחים. הוא הבטיח להסדיר את תוכנית הגרעין של איראן מול הקהילה הבין-לאומית ולצמצם את המתח מול המערב. "אני אדחוף למדיניות של פיוס ושלום. אנחנו גם נתפייס עם העולם. נשפר את רמת החיים ונחזיר לאיראן את כבוד העבר", הבטיח בנאום שנשא מול צעירים איראנים, שקיוו כי בעזרתו יוכלו לחיות בחברה מתקדמת, חופשית ופתוחה יותר.

במהלך הקדנציה הראשונה של רוחאני, נראה היה שהוא עומד בהבטחותיו. הוא הוביל שורת צעדים כלכליים שעצרו במידת מה את האינפלציה במדינה ושיפרו את המצב הכלכלי, הוא הצליח לשחרר כמה אסירים פוליטיים ואף קידם נשים לתפקידים בכירים בממשל. הישגו החשוב ביותר היה הסכם הגרעין שגובש עם המעצמות ונחתם בווינה, בירת אוסטריה, ביולי 2015, במסגרתו התחייבה איראן להגביל את תוכנית הגרעין שלה, כדי שלא תוכל לפתח נשק גרעיני, והסכימה לפיקוח קפדני של המערב. בתמורה הוסרו רוב הסנקציות שהוטלו עליה והכבידו על כלכלתה במשך שנים.  

על רקע הישגים אלו הוא נבחר בשנית ב-2017, אך קדנציה זו, שנמצאת כבר בשנתה השלישית, אינה זוהרת כמו הראשונה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין ב-2018, יחד עם החזרת הסנקציות הכלכליות על איראן, הכריחו את רוחאני להגיב בשורת הפרות של הסכם הגרעין שפורמות את הישגו הגדול ביותר. חידוש הסנקציות הוביל להידרדרות כלכלית חריפה שהוציאה מאות אלפים לרחובות במסגרת מה שמכונה "מחאת הדלק", הפגנות אלימות בעשרות ערים שכבר גבו מאות הרוגים ואף הובילו את הממשל לשתק את רשת האינטרנט במדינה. איך קרה שהנשיא שהטיף לפתיחות ולפיוס יישר קו עם צעדים אלו, שעומדים בסתירה מוחלטת להבטחותיו? 

"למרות הצהרותיו, הוא קודם כל איש ממסד - שלא יתעמת עם המערכת"

"צריך להבין דבר אחד לגבי איראן - היא לא באמת דמוקרטיה", מסבירה ד"ר אלישבע מכליס, חוקרת איראן והעולם השיעי באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה העברית. "יש פער גדול בין הזרוע הנבחרת הרפובליקנית - הנשיא, הפרלמנט והממשלה, לבין הזרוע הלא נבחרת - המנהיג העליון עלי חמינאי ומשמרות המהפכה שמדווחות ישירות אליו ויש להן כוח רב והשפעה, בעיקר בכלכלה אבל גם במנגנונים נוספים. המעמד שלהם התחזק מאוד בתקופת אחמדינג'אד, מה שלא השאיר לרוחאני הרבה ברירות. יש עליו הרבה לחצים והוא לא חופשי לעשות מה שהוא רוצה. למשל, מי שקובע את מדיניות החוץ של איראן - זה המנהיג העליון, לא שר החוץ". 

"היו ציפיות גבוהות מדי מרוחאני, אך הוא קודם כל איש ממסד", הוסיף ד"ר מנחם מרחבי, חוקר איראן במכון טרומן והמרכז האקדמי שלם. "ציירו אותו כרפורמיסט אבל זו הגדרה מטעה לטעמי. הוא אדם שיודע להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון ולא תמיד אפשר לדעת כמה הוא מתכוון לזה, אבל בזה זה נגמר. הוא לא מתאמץ. הוא לא איש של עימות מול המערכת, בניגוד לנשיא חתאמי שנלחם מול משמרות המהפכה עד לנקודה של כמעט הדחה. לרוחאני אין את האומץ הזה". 

רוחאני ירש מדינה מושחתת וחולה, שמוקדי הכוח שלה נתונים בידי משמרות המהפכה והמנהיג העליון. יכולתו לפעול הייתה קטנה מלכתחילה, אך הלכה ונחלשה עוד בשנתיים האחרונות. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין והחזרת הסנקציות על איראן הובילו להידרדרות כלכלית קשה ולהגברת האינפלציה. רוחאני נאלץ להעלות מסים - והאזרחים יצאו לרחובות. מנגד, הסנקציות דווקא מחזקות את משמרות המהפכה, שמחזיקות בחברות רבות במשק האיראני, ונהנות כעת מתחרות מופחתת במשק וכן מסחר בשוק השחור דרך חברות קש, כפי שעשו בעבר. 

ההתבססות הצבאית במזרח התיכון - והמשבר הפנימי באיראן

עניין משמעותי נוסף שמכביד על הכלכלה האיראנית הוא ההתבססות הצבאית במזרח התיכון. איראן תופסת את עצמה כמנהיגה אזורית ולכן משקיעה מאמצים ומשאבים רבים בכוחותיה הפזורים במדינות השכנות לה, בעיקר כוח קודס בהנהגת קאסם סולימאני, שכפוף ישירות לחמינאי. "זה חלק מהאתוס הלאומי האיראני", הסבירה מכליס. "יש בעניין זה הסכמה שחוצה מחנות פוליטיים. התפיסה היא שאיראן הייתה פעם אימפריה וזוהי זכותה לשוב ולהנהיג את האזור, תפיסה שהתחזקה אחרי האביב הערבי, כשכל המדינות ה"מלאכותיות" שנוצרו אחרי מלחמת העולם הראשונה התפרקו ומנגד איראן ניצבת עם היסטוריה, ישות פוליטית ברת קיימא בת אלפי שנים - ולכן מבחינתם זוהי זכותם". 

"לתפיסתם, זו אסטרטגיית מגננה - ולא מתקפה כפי שזה נתפס אצלנו", הדגיש ד"ר מרחבי. "יש קונצנזוס בעניין הזה, לפיו איראן מוקפת אויבים ועליה ליצור חיץ ביניהם, לתקוע טריז ולהושיט יד לכל בן ברית פוטנציאלי באזור". עם זאת, גם על הפעילות הזו נשמעות קריאות מחאה. "כל עוד לא הייתה תחושה שזה פוגע בכיס של האזרח הקטן זה היה טוב ויפה. בשנה האחרונה התחילה ביקורת פנימית כלפי הפעילות הזו, אפשר לראות בהפגנות האחרונות שלטים שמערערים על הפעילות הזו - שהיא מהדברים שהכי מקודשים למשטר. אין ספק שזה מעיד על המצב הכלכלי הקשה", הוסיפה ד"ר מכליס.

המשבר הפנימי מחליש עוד יותר את רוחאני, ועשוי להסביר את הצעדים הלעומתיים שנקטה איראן בחודשים האחרונים, בהם ההתבטאויות הבוטות נגד ארה"ב והמערב, שורת ההפרות של הסכם הגרעין ותקיפת הרחפנים על מתקני הנפט בסעודיה, שמיוחסת לאיראן אף על פי שלא הודתה בכך באופן רשמי. "זו בהחלט מתיחות שיא בין איראן לארה"ב, נקודת שפל מאוד גדולה. יש כעס גדול באיראן על האמריקנים, כי מבחינתם הם עמדו בהתחייבותם להסכם - אך ארה"ב בחרה לפרוש ממנו, ולכן זו 'זכותם' להגיב על כך, לתפיסתם", הסבירה ד"ר מכליס. "אבל מנגד אפשר להגיד שהמתיחות הזו יכולה להוביל לשני כיוונים אפשריים - פיצוץ מוחלט או חזרה לשולחן הדיונים. יש הבנה באיראן שצריך להגיע להסכם חדש. ייתכן שדווקא בשנה הקרובה, מתוך המשבר, נשמע על כל מיני מגעים, כמו למשל חילופי האסירים הפתאומיים שהתבצעו בין המדינות". 

ד"ר מרחבי הסכים והסביר כי מי שעומד מאחורי ההפרות זה חמינאי, ולא רוחאני, וכי מדובר בעיקר בהצגה. "לחמינאי נוח מאוד שהוא לא זה שמזוהה עם הסכם הגרעין, אבל ברור שהכול נעשה באישור שלו", אמר. "זה שריר שאיראן עושה. היא משחקת באש אבל היא לא הולכת לפתח פצצה גרעינית - זה לא דבר שהיא תעמוד בו. בסופו של דבר איראן תצטרך לקחת חצי צעד אחורה כדי להגיע להסכם חדש. גם ארה"ב תיקח צעד אחורה כדי לסגור את זה. איראן לא יכולה להרשות לעצמה הרפתקה גדולה".

בשנה הקרובה צפוי רוחאני להתמקד במניעת החרפה נוספת במשבר הכלכלי. את הבטחות הבחירות שלו נדמה ששכח מזמן, והמחאות האלימות מעידות על תסכול רב שהצטבר בקרב העם האיראני, שציפה לנשיא שישפר את חיי האזרח הפשוט. רוחאני נהנה מהוואקום הפוליטי ששרר במדינה בתום כהונת אחמדינג'אד, ונישא על גלי תקווה שהיו גדולים על קומתו. הדבר אינו בהכרח באשמתו. הדמוקרטיה החלקית מאוד באיראן לא מאפשרת לנשיא חופש פעולה מול המנהיג העליון וכוחותיו החמושים, שהם קובעי המדיניות האמיתיים במדינה. 

האם התסכול הציבורי הזה עלול להוביל למהפכה נוספת באיראן? לפי ד"ר מרחבי, התשובה היא לא. "מצחיק אותי שאנשים מצפים שתהיה שוב מהפכה. אם יש משהו אחד שהאיראנים למדו מ-1979 זה שמהפכות זה לא דבר טוב", אמר. "מי שיוצא לרחובות עכשיו זה בעיקר הדור הצעיר, שנולד לתוך הרפובליקה האסלאמית. ההורים שלהם, המבוגרים שזוכרים איך נראית מהפכה אמיתית - חוששים מאוד לצאת למשהו כזה. הדור הצעיר לא מכיר משהו אחר אז הוא פחות חושש מהשלכות של מהפכה. אין להם למה להשוות. אין ספק שהמחאה הנוכחית מרשימה מאוד בהיקף שלה, אבל לא קרובה אפילו למה שהיה אז. היא מורכבת מכמה קבוצות אוכלוסיה שונות ואין להן מנהיג מוגדר. לא סביר שזה יתפתח למהפכה".