לוסי אהריש: "מה רבין היה אומר אם הוא היה מגיע לעצרת בשבת?"

לפני 22 שנים זה קרה. הרצח שנאמר עליו רבות. הרצח שקטע את השלום. הרצח שקרע את העם. כשאני עוברת בכיכר רבין ליד האנדרטה אני מסרבת להתעכב. אולי כי אני לא רוצה להתמודד עם מה שהרצח הזה מעורר בי. אולי כי אני מסרבת לעמוד ליד אותן אבנים שחורות בכיכר, שמזכירות לי כמה האדמה שהשאיר אחריו רבין נחרכה עם השנים.

במשך שנים השמאל לא הפסיק להאשים את הימין כולו ברצח, והימין לא הפסיק להאשים את השמאל בשימוש ציני ברצח, ואם לומר לכם את האמת, השיח הזה כבר מאוס. לא רק שהשמאל הליברלי הנאור, שמבקש השכם וערב לא לשפוט את הרוב על פי מעשי מיעוט קיצוני, צבוע בכל צבעי הקשת מרוב שהוא עצמו לא מקיים את דרישתו מאחרים, הימין מתחפר בהאשמה הזאת ומתקרבן, כאילו שרצח של ראש ממשלה קורה כאן על בסיס קבוע. אז מה הפלא שאפילו עצרת הזיכרון הופכת להיות אירוע קרקסי, שבו כל צד מנסה לרצות את האחר או לעצבן את האחר, וכל זה תחת הכותרת ״כולנו עם אחד.

רק שבשורה התחתונה, אף אחד מאיתנו לא באמת רואה את עצמו שם. לא הימין, לא השמאל, לא דתיים, לא חילונים, לא ערבים ולא יהודים. מרוב שרצינו לאחד, פילגנו עוד יותר.

בנאומו האחרון, בערב בו נרצח, אמר רבין: "תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל.״

ניסיתי לשאול את עצמי, מה היה רבין אומר אם הוא היה מגיע לעצרת בשבת? אולי הוא היה עולה על הבמה הזאת ואומר לנו: תפסיקו לבכות עליי, תפסיקו לדבר עליי, מה אתם יושבים כאן?! קומו! תסתכלו על עצמכם… ותעשו כבר משהו למען השם. למענכם. למעננו.