"הצילו חיים": המבצע להעלאת ילדי צ'רנוביל לישראל

את אסון צ'רנוביל, התאונה הגרעינית החמורה ביותר בהיסטוריה, כמעט ואין מי שלא מכיר, והסיפור על האירוע חזר לאחרונה לתודעה בעקבות הסדרה של HBO - "צ'רנוביל". אך לא הרבה יודעים על הקשר הישראלי לאירוע, ועל המבצע המורכב להבאתם של 3,000 ילדים שהיו תחת סכנה - לישראל.

לאחר הפיצוץ הגרעיני, ארגון הבריאות העולמי קבע שהסכנה הגדולה ביותר נשקפת לילדים, מאחר שהמערכת החיסונית שלהם עוד חלשה. בעקבות ההצהרה, ארגונים יהודיים קראו לתנועת חב"ד להציל ילדים ממשפחות עניות המתגוררות באזורי הקרינה.

הרבי מלובביץ' נענה לקריאה והחל בפרויקט להעלאת ילדים יהודים. הוא הורה להקים ביישוב כפר חב"ד, הנמצא במרכז הארץ, מרכז קליטה - שם הוקמו מוסדות מיוחדים לקליטת הילדים בתנאי פנימייה מלאים, וזאת בתמיכת משרד הרווחה.

באוגוסט 1990 הועלתה לישראל הקבוצה הראשונה שמנתה 196 ילדים. מאז הועלו כמאה קבוצות, ולמעשה למעלה מ-3,000 ילדים הגיעו לישראל במסגרת הפרויקט.

אחת הילדות היא גלינה זקשנסקי, שהגיעה לישראל בקבוצה השנייה, ב-7 בנובמבר 1990. היא נולדה בדרום מזרח בלארוס, והיא הייתה בת 6 וחצי כשהאסון אירע. "גרנו בהומל, אזור שבדיעבד התברר שהיה מאוד נגוע", סיפרה. "אני זוכרת שהיה גשם מוזר, צהוב, והשלוליות היו כמו עם נגיעה של בנזין. מן עיגולים צבעוניים, מנצנץ כזה. זה היה מאוד יפה", הוסיפה בגיחוך, "כי כל שלולית שהייתי מוצאת הייתה צבעונית. אבל זה היה נגוע, גשם רדיואקטיבי".

השלטון בברית המועצות ניסה להסתיר את האסון בכל כוחו, בעיקר בגלל המלחמה הקרה נגד ארצות הברית שהתנהלה באותן שנים. "השמועות הגיעו מחו"ל, מאזורים מרוחקים, שמשהו קרא בצ'רנוביל. בהתחלה אף אחד לא הבין, ואז, כשהתברר, התחילו למדוד בבתים את הקרינה, ברמה של פינות בבית. העבירו מיטות מנקודה אחת לאחרת. כל הפירות והירקות, כל מה שאכלנו מדדנו. הכול היה נגוע".

בעקבות הסכנות הבריאותיות, הוריה של גלינה חשבו כיצד להגן עליה. "אמא שלי שמעה שאנשי חב"ד לוקחים ילדים לתקופה של הבראה. ההורים רצו לשלוח אותנו רחוק מהאזור", סיפרה גלינה. בנובמבר 1990, כשהייתה בת 10, גלינה עלתה לישראל ללא הוריה ועם אחותה בת החמש. "לא ידענו שום דבר, לאן עולים. הייתי דבוקה לאמא, בשבילי רק לעזוב אותה הייתה טרגדיה". בדרך, היא נזכרה, "לימדו אותנו לכתוב את האות א' וחשבתי לעצמי, 'אלוהים ישמור, מה זה?'".

"נחתנו בערב, ההרגשה הראשונה שאני זוכרת זה שאין לי אוויר. ניסיתי לנשום ולא הצלחתי. הייתי בשוק", אמרה. "באו אוטובוסים ועלינו. הגענו לכפר חב"ד לבית רבקה, יש שם פנימיית בנות. היו שלוש קומות, כל קומה עשרה חדרים, בכל חדר ארבע בנות ולכל קומה שתי מדריכות. התיישבתי בחדר ולא ידעתי אפילו מה לחשוב. אני זוכרת שנתנו לי מסטיק ואמרו לי שאני יכולה ללעוס את זה. לא הבנתי מה זה, נתנו לי כדור ומה עושים איתו?".

לטענתה,"אנשי חב"ד לא דיברו איתנו על צ'רנוביל, לא הייתה הסברה, אבל הם היו מאוד קשובים. לא עשו לנו טיפולים. עשו לנו בדיקות רפואיות שהיו כמו רפואה אלטרנטיבית., הסתכלו עלינו, בדקו ואמרו מה בסדר ומה פחות". "לא ידעו עד כמה הקרינה מסוכנת, לא ידעו שמישהו שאולי היה נגוע בקרינה יכול להעביר את זה הלאה, אפילו בבגדים. חשבו שיוצאים משם אז זהו. אבל אנשים לא חושבים על זה, ובארץ עוזרים בלי מחשבה שנייה. זה מכל הלב".

עוד הוסיפה כי "אנשי חב"ד היו קשובים. המדריכות, שהיו בנות 23-18 בערך, היו מקסימות. מה שהן הצליחו הן נתנו. קלטו אותנו, ניסו לשבץ אותנו בבתי ספר ובגנים. היו מאוד נחמדים".

"אני מורידה את הכובע בפני אנשי חב"ד. הם עשו עבודה מטורפת, אנשים מאוד מיוחדים. הם ניסו לעטוף אותך מכל הכיוונים. לפעמים מצליחים ולפעמים לא, אבל רואים ומרגישים את הרצון הזה. ניסו לדבר עם ילדים, לתקשר, לעזור, לעשות פעילויות כדי שילדים יתנתקו קצת. כמה שיכלו". "הפרויקט התנדבותי לגמרי. הייתה שם חסות, אבל מי שעבד שם זה בהתנדבות. וזה מה שמדהים באנשים האלה. בארץ זו תופעה חיובית, שמישהו צריך עזרה כולם נרתמים".

אחרי שלושה חודשים וחצי, הוריה של גלינה עלו לישראל והיא ואחותה עברו לגור איתם. "אחרי שקצת התמקמנו, התחלנו לקחת בשבתות ילדים שמגיעים מהקבוצות". גלינה כיום בת 39, והיא מתגוררת ברמת גן.

סער ווגמן עלה לישראל בקבוצת הילדים הראשונה, באוגוסט 1990, כשהיה כמעט בן 14. הוא נולד בעיר מוזיר בדרום בלארוס, כ-90 ק"מ ממוקד הפיצוץ, והיה בן 10 כשהאסון קרה. "החיים השתנו. אם עד אותו רגע יכולנו להסתובב בחוץ, ביערות, פתאום ישבנו בבית ולא יצאנו. כולם פחדו. ברית המועצות לא נידבה מידע, כל אחד עשה מה שהוא חושב לנכון להגן על עצמו ועל הילדים שלו. בבית הספר, למשל, בכל הפסקה ניקינו את הרצפה".

סער סיפר כי לפני שעלה לישראל במסגרת הפרויקט, "הגיעו הרבה שליחים של חב"ד אלינו ועשו מפגשי הסברה. תוך כמה חודשים הגענו לארץ. זאת הייתה הטיסה הראשונה שלי בחיים, לבד, בלי הורים. היו איתי ארבעה בני דודים ועוד כל מני חברה מהעיר".

"אני זוכר כשהגענו לישראל ירדתי עם חולצה ארוכה. היה אוגוסט, רק דרכתי על קרש המטוס וחזרתי פנימה כי היה חום מטורף. קיפלתי את השרוולים ויצאנו. לקחו אותנו לארוחה, ואז חילקו אותנו לבנים ובנות. גרנו בפנימייה, למדנו יחד. זה היה סוג של מחנה קיץ, מלא ילדים בלי הורים, עושים קצת שטויות", אמר סער.

"אחרי שבועיים שלושה שהיינו בכפר חב"ד הייתה ועדה רפואית, היו המון רופאים ועברו מחדר לחדר ובדקו אותנו. בדקו רמות קרינה בכל מני מקומות בגוף בהם הקרינה מצטברת. למזלי אצלי לא מצאו כלום, אבל היו ילד או שניים שכן מצאו אצלהם וטיפלו בהם".

"התוכנית הזאת פתחה לי את העיניים, עד כמה אנשים יכולים לעשות דברים מהלב. זה לא שיש שכר, הרוב עבדו בהתנדבות. נהינתי מאוד, החברה היו חבל על הזמן. לא הכרתי אנשים כאלה". עוד הוסיף כי "אני בקשר עם חב"ד עד היום, החתונה שלי נעשתה בכפר חב"ד על הדשא. זה כמו משפחה". סער, בן ה-43, הוא אב לשלושה ומתגורר כיום ברחובות.

אניה קבנובסקי עלתה לישראל במסגרת המבצע בשנת 2004, כשהייתה בת 13. "אני אישית לא חוויתי איזשהו אסון מהפיצוץ. גדלתי באזור קייב, והרגישו את זה בכל המדינה. אמרו שזה השפיע על המצב הבריאותי של כולם, של כל הילדים והמבוגרים, החליש את מערכת החיסון. אבל לא קיבלו לפרויקט הזה רק ילדים חולים, עצם זה שמישהו נולד באזור שהייתה עליו השפעה מצ'רנוביל הביאו כדי לעזור לו להיות יותר בריא".

"בתור ילדה הייתי המון עם שפעת. אמרו שזה קשור לקרינה, שמערכת החיסון שלי חלשה ובגלל זה רוצים לשלוח אותי לישראל. אמרו שמזג האוויר יעזור לי להשתקם. מאז שהגעתי לארץ כמעט ולא הייתי חולה. הייתה רופאה בכפר חב"ד, כל פעם שקצת לא הרגשנו טוב אז ישר היו בדוקים שהכל בסדר".

"הפרויקט הזה היה מציל חיים, לא רק לילדים שנפגעו מהקרינה. הילדים שבאו היו גם יתומים. חוץ מזה שהפרויקט הוא לשיקום מבחינה בריאותית, זה היה גם מציל חיים מבחינה אחרת. הצילו עולמות שלמים. הפרויקט נתן הזדמנות חיים, אבל לא סתם חיים - אלא עם ערך מוסף כי נתנו לנו ערכים. הם חינכו אותנו ואהבו אותנו. ממש גידלו אותנו שם. עשו מכל אחד יהלום. זה שאני בוגרת ילדי צ'רנוביל זה גאווה מבחינתי". אניה בת ה-28, היא אם לשלושה וגרה בשיכון חב"ד לוד.

מי שניהל את מבצע העלאת הילדים מראשיתו, ולאורך עשרות שנים, הוא הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל. "לאחר הפיצוץ הגרעיני, הילדים היו בסיכון המוגבר ביותר. אם כל אחד שנחשף לקרינה המסוכנת חשוף לסכנה, ילדים, שנמצאים בשלבי הגדילה וההתפתחות, חשופים פי כמה ובמיוחד כשהמערכת החיסונית שלהם חלשה. הדבר בא לידי ביטוי בתופעות כמו הפרעה בפעילות התקינה של בלוטת התריס או גילוי של מחלות ממאירות אחרות, וההורים פשוט זעקו לעזרה", אמר.

אהרונוב סיפר כי לאחר שהרבי מלובביץ' שמע את הזעקות, הוא הורה: "קחו את הילדים תחת אחריותכם והעלו אותם לארץ". "מילים ספורות שהניעו מבצע הצלת הילדים מהגדולים בהיסטוריה", אמר אהרונוב.

"טסנו במיידי לברית המועצות של אז", שיחזר הרב אהרונוב, "עידן שבו אין טיסות ישירות, טלפונים ניידים או אפילו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. נאלצנו להתמודד עם מאות בעיות - בירוקרטיות, כלכליות, ארגוניות ופנצ'רים של הרגע האחרון. אבל בסופו של דבר, כעבור חודש התגבשה הקבוצה הראשונה שכללה 196 ילדים. הילדים הובאו ברכבת מיוחדת שהושכרה לצורך כך לעיר מינסק, שם פעל שדה התעופה והמראנו לכיוון ישראל. הם נחתו ביום שישי שעות ספורות לפני השבת, ורק אז נפל לי האסימון, ועיכלתי את המציאות: נחתו כאן עכשיו 196 ילדים, ללא הורים, שאני אחראי להם. הם לא דוברים את השפה. ומי יחנך אותם, מי ידאג לצרכים החינוכיים, הרפואיים, הפיזיים והרגשיים? רק באותם רגעים אני מתחיל להבין שהעלאת הילדים ארצה הייתה רק ההתחלה וההמשך לא קל יותר".

כאמור, בהמשך הועלו על ידי צעירי אגודת חב"ד עוד מאות ילדים בכמעט מאה טיסות שזכו לכינוי "טיסות הצלה", ומספרם הכולל עומד על כ-3,000 ילדים. רובם המוחלט נשאר בארץ, ובחב"ד ממשיכים לדאוג להם עד היום, כולל בהבאתם לחופה ולהקמת בית בישראל. מצבם של הילדים שהועלו לישראל במסגרת המבצע נחשב טוב בהרבה מגורלם של מי שנותר שם – הם הועלו בשלבים המוקדמים וכך נחשפו פחות לקרינה. בארץ הם זוכים למעקב צמוד ב"הדסה" שם עורכים מחקר אחר נזקי השפעת הקרינה על מערכות הגוף השונות, גם שנים רבות לאחר הפיצוץ הגרעיני, וכן את נזקי ההשפעה על הדור השני.

כמו כן, הפרויקט זכה להכרה נרחבת ביותר מצד מנהיגים חשובים רבים בישראל ובעולם וגרם להעלאת קרנה הציבורית של ישראל. בשנת 1995 קיבל הפרויקט את מגן שר העבודה והרווחה, ובשנת 1997 הנפיקה מדינת ישראל בול מיוחד כאות הערכה לפרויקט ההצלה הלאומי שצעירי חב"ד נטלו על עצמם. נוסף לכף, האו"ם  קיים אירוע הוקרה מיוחד לפרויקט, ושורה של ידוענים אמריקנים כמו סטיבן שפילברג, ג'ון וויט, וופי גולדברג ורבים אחרים נטלו חלק באירועי הצדעה שונים לפרויקט.