יאיר שרקי מסכם 20 חודשים של המתנה לצדק
נכתב בדם: יאיר שרקי שאיבד את אחיו בפיגוע על החוויה המתמשכת מול בית משפט ועל "מינימום צדק" מול מערכת אכיפת חוק לא אכפתית
שנה ושמונה חודשים חלפו מאז שלום אחי נרצח. שנה ושמונה חודשים מאותו לילה ארור בתחילת האביב, וההליך המשפטי עדיין לא הסתיים. אם הכל ילך כשורה, ממש בתחילת 2017, ימסור סוף כל סוף בית המשפט המחוזי בירושלים את גזר הדין של המחבל, והמעגל ייסגר לפחות ברמה המשפטית היבשה.
כל דיון בבית המשפט הוא לא חוויה קלה. שוב מפגש עם הרוצח ומשפחתו, עוד חפירה לא רלוונטית על סף הגיחוך, במכניקה של הרכב, עוצמת הפגיעה המדויקת, והעבר הרפואי של המחבל.
אולי אלו כללי המשפט, אבל ככל שזה תלוי בי, הייתי מעדיף לחסוך מעצמי ומהמשפחה את הנוכחות באולם.
אבל מדינת ישראל לא מותירה לנו באמת ברירה אלא להתייצב בעצמנו לדיונים, כי התיק הזה לא באמת מעניין אותה. לא מספיק אכפת למערכת אכיפת החוק אם המחבל יהיה בסוף בכלא או במוסד סגור על סעיף נפשי, אם העונש יהיה מאסר עולם מלא, או עשרים שנה לפני קיצור שליש. לא באמת משנה למישהו אם בסוף הוא יראה את אור השמש ויסתובב חופשי בירושלים. איפה ששלום כבר לא ילך.
על הנייר, כולם עשו את עבודתם. הפרקליטות הגישה כתב אישום חמור, השופטים ניהלו את הדיונים לפי הכללים, והסנגורים כמובן השתמשו בכל תרגיל אפשרי, זו הרי העבודה שלהם. ועדיין התיק הזה לא התנהל עם סכין בין השיניים. כשהמערכת רוצה, היא יודעת להשיג את הדברים חזק ומהר יותר. וגרוע מכך: אני חושש שאמלא היינו עושים רעש בזמן, ומזמינים את הציבור לאולם בית המשפט, גזר הדין וההרשעה היו עלולים להיראות אחרת, קלים יותר. אלו לא רק תחושות או דמיונות שלי. בכירים בפרקליטות אמרו לנו את זה במפורש, שמניסיונם, כשמשפחת הקורבן נוכחת ומלווה את התהליך, הענישה חריפה יותר. וכשאלו הם פני הדברים, איזו ברירה נותרת לנו, להשאיר את האולם ריק ולאפשר למחבל לחמוק מחומרת הדין?
לא מדובר אפילו בנקמה, (שבעיניי היא בהחלט דבר רצוי ונכון ואנושי וממש לא מילה גסה), אלא במינימום של הצדק שהחוק מאפשר. שלום נרצח עוד לפני שהיה פה גל טרור רשמי. סתם ככה, בלי מלחמה או הסלמה או מניין הרוגים של הסבב האחרון. עוד אחד מאלפי יהודים שנרצחו פה מאז שיבת ציון, הרבה לפניי שהייתה מדינה או "כיבוש". רק חמישה חודשים אחרי, בראש השנה תשע"ו כשהפיגועים הפכו תכופים יותר, החלו למנות את הרוגי גל הטרור או האינתיפאדה השלישית. המשפט המקומם ביותר שנשמע פה מאז הוא: "אין פתרון לטרור היחידים". אפשר להתווכח על השיטות ודרכי ההתמודדות, אבל "להכיל" כמה עשרות הרוגים בשנה זה לא מדיניות. מי שאין לו פתרון מוזמן לפנות את מקומו למי שכן מציע פתרון.
העובדה שאחי מת לא עושה אותי מומחה ללוחמה בטרור, אבל לא צריך להיות פרשן בטחוני או משפטי, כדי להבין שצעד ראשון בדרך לפתרון הוא הרתעה. מחבל שיוצא לפגע לוקח בחשבון את תוצאות מעשיו עליו ועל משפחתו, וגם הבאים אחריו עוקבים בעניין. ומה רואה השכן של המחבל בכפר ענתא ?
הוא רואה שחלפה יותר משנה וחצי ועדיין המשפט לא הוכרע. לא כי נדרש מצוד מתוחכם אחרי המחבל או איסוף ראיות מייגע, הוא הרי נעצר כבר באותו הלילה בזירה, והאירוע מתועד בסרטון חד ומחריד שלא משאיר הרבה סימני שאלה. הוא לא הוכרע כי אף אחד לא התאמץ שהצדק ייעשה סמוך ונראה לפיגוע.
[brightcove_iframe video_id='drisa_vtr2_n20150429_v1' autoplay='0' credit='תיעוד פיגוע הדריסה' kid='' duration='0'']
תיעוד פיגוע הדריסה
בינתיים אצל המחבל החיים דווקא מסודרים: נולד לו ילד, הוא זוכה למשכורת קבועה באדיבות הרשות הפלסטינית. פוגש את משפחתו באופן קבוע, כולל באולם בית המשפט, ומי יודע, אולי גם יקבל עונש מקוצר על "בסיס נפשי". גם אם לא, הוא ייכלא בתנאים דה לוקס, ישלים תארים אקדמיים, ותמיד נותרת לו התקווה לשחרור מוקדם בעסקה או סתם "צעד בונה אמון" שיחזיר אותו להסתובב חופשי. המדינה אפילו לא ביקשה להרוס את ביתו, בגלל החשש להפסיד בבג"צ, נוכח הרוח שנושבת ממנו בשנה האחרונה.
נקמת הדם הרי עברה מזמן מהעולם, מצפים ובצדק שאנשים לא ייקחו את החוק לידיים, ובכלל, הרצח הזה הוא לא אירוע פרטי אלא חלק מסכסוך לאומי, ולכן ראוי שהוא ייפתר גם במישור הזה.
אבל מדינת ישראל מפרה את האמנה הבסיסית הזאת שבין האזרח למדינתו. את ההבטחה שהיא תעשה הכל כדי לגבות את המחיר הכבד ביותר ולמנוע את הפיגוע הבא.
המשפחות השכולות נשארות לבד כבר בהליך המשפטי כמו שהן מוצאות את עצמן לבד רצות לבג"צ כדי למנוע שחרור מחבלים בעסקה, לשווא.
אני לא מרבה לדבר או לכתוב על העניין הזה, לא נוח לי בסיטואציה, וממילא בעוד כמה שבועות הסאגה הזאת תהיה מאחורינו. אבל אין ברירה. אם זה יישאר עניין פרטי שלי כמו שכל משפחה מתמודדת עם המחבל "שלה", הנושא הזה יישאר רלוונטי גם בסיכומי שנה של 2017.
עוד במתחם סוף השנה:
שלחנו את האחיות מלול לנסות את הטרנדים החמים ל-2017. פרק 1: קטיף בחווה
