"אני לבד בעולם, עדיף כבר למות"
הארכת תוחלת החיים ומחסור בפתרונות עבור אנשים מבוגרים מביאים רבים מהם לתחושת בדידות. גם כשיש משפחה, קשישים שנשארים לגור בביתם מוצאים את עצמם לבד לחלוטין
מאחורי לא מעט דלתות בבתים הסובבים אותנו נמצאים קשישים בודדים, שלרוב לא יוצאים מבתיהם בשל נכות, מוגבלות או בדידות. הם החליטו להישאר בביתם ולא להגיע לבתי אבות. במקרים רבים הם נאלצים לבלות ימים ושבועות רבים לבדם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת
בגיל 80 ז'ורז'ט רמז עדיין מסרבת להשלים עם העובדה שהיא כבר קשישה. היא מחוברת לחמצן 24 שעות ביממה. היא גרה בירושלים בקומה הרביעית בלי מעלית, ולא יצאה לטיול מחוץ לבית כבר 4 שנים. "כל יום אני בוכה", היא מספרת בעצב. "לא היו לי חיים כאלה, היו לי חיים טובים. פתאום אף אחד לא דופק על הדלת, אף אחד לא בא. זה לא טוב להיות זקנה".
ז'ורז'ט טיפלה בבעלה עד יומו האחרון. יש לה בת בחיפה, המשפחה מבקרת לעתים רחוקות והיא לא מאשימה אותם ולא מצפה. "אני מחכה למות", היא אומרת. "זה לא חיים. בית סוהר יותר טוב. בבית סוהר יש את כולם, את מדברת... פה לא כדאי. אני מרגישה לבד בעולם. אני לא הראשונה. אולי יש עוד אנשים כמוני, לא?".
ואכן הסיפור של ז'ורז'ט אינו הסיפור היחיד. 44% מבני 75 ומעלה בישראל אמרו כי הם מרגישים בדידות. 10% סיפרו כי אין להם למי לפנות. "התופעה של הבדידות זה בגדר מגפה כי בגילאים המאוד מבוגרים, אחרי שאנשים הופכים לאלמנים ואלמנות, מאבדים יכולות פיזיות ומנטליות, הם מאבדים חברים ונשארים לבד", מסביר גיל אורן, מנהל מחוז מרכז בקרן לידידות.
הקשישים הבודדים לא מוכנים ללכת לבית אבות. גם מעבר דירה בגיל הזה לא בא בחשבון והם מעדיפים להישאר בשנים שנותרו בבית שבו גידלו את ילדיהם. "אשתי חסרה לי", מספר דניאל רמות בן ה-85, שהתאלמן לפני 6 שנים. "אהבנו אחד את השנייה. הייתי בטוח שנלך ביחד אבל היא תמיד אמרה שהיא תלך קודם. הייתה לה סוכרת נעורים והיא ידעה שעם המחלה לא חיים הרבה שנים. מאז אני לבד".
"לא משאיר לעצמי זמן לחשוב על הבדידות"
"פעם אחת המטפלת שאלה אותי 'למה אין לך חברה?'", מוסיף רמות. "אמרתי: 'לי הייתה אישה טובה שאני לא מאמין שאמצא עוד אחת כזאת'. אז אין לי חברה. היום כבר השלמתי עם המצב. זה לא פשוט בגיל הזה. כל צד חושש שהצד השני יהיה מעמסה עליו".
גם לדניאל יש משפחה - ילדים ונכדים שמבקרים אותו ועוזרים - ועדיין יש עוד הרבה שעות לבד. "אני לא משאיר לעצמי פנאי לחשוב על הבדידות", הוא אומר. "אני משתדל להיות עסוק כל הזמן. אני מטפל בגינה, עושה קניות והולך ברגל. השעות הקשות ביותר הן בלילה וכשיש לי אורחים. כשהם עוזבים אני מרגיש קצת ריקנות".
לדניאל יש מטפלת שמגיעה לכמה שעות כמה פעמים בשבוע וגם את ז'ורז'ט מבקרת מתנדבת, פאינה מהחברה למתנ"סים. אבל זה על בסיס של רצון טוב - לא משהו ממוסד. הם רוצים להמשיך לחיות בקהילה ולא תמיד מבקשים עזרה. גם כשכן - לא תמיד יש מישהו ששומע אותם.
"אם הייתם שואלים אותי מה יותר קשה - בדידות או מחלה - הייתי עונה שבדידות", טוען דניאל. "למחלה יש רופא שמטפל ואם הוא לא יכול הוא שולח לבית חולים. עם הבדידות אדם צריך להתמודד בעצמו".
מעוניינים לסייע לקשישים בודדים?
המעוניינים להתנדב ולבקר את ז'ורז'ט באזור ירושלים יכולים ליצור קשר עם החברה למתנ"סים:
מייל לשאר הארץ:
למי שרוצה להתנדב עם דניאל וקשישים נוספים - או קשישים שרוצים שיגיעו אליהם מתנדבים כדי להפיג את הבדידות, אנא פנו למוקד הידידות *9779 או באמצעות דף הפייסבוק של הקרן לידידות.