תיבת הפנדורה שפתחה פרשת הארווי ויינסטין • מסכמים עשור

באוקטובר 2017 התפרסמו במקביל במגזין ה"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס" כתבות תחקיר שחשפו את אחד הסודות הידועים בהוליווד: יחסו של המפיק הארווי ויינסטין לנשים עימן עבד. כ-20 שחקניות התראיינו, חלקן בשמן המלא, והעידו כי ויינסטין הציע לקדם אותן תמורת טובות מיניות. שלוש נשים אמרו כי אנס אותן, ואחרות תיארו התנהגויות כמו בקשות מצידו לעיסוי בעירום, ומגע מיני לא רצוי.

בעקבות החשיפה כ-80 נשים העידו כי ויינסטין הטריד או תקף אותן מינית לאורך שלושה עשורים, בהן השחקניות אנג'לינה ג'ולי, גווינת' פאלטרו וסלמה הייק. רק בשבוע שעברה נחשפה דוגמנית לשעבר שתובעת את ויינסטין ומאשימה כי תקף אותה מינית כשהייתה בת 16. לרגל סיכום העשור חזרנו לפרשה, שהולידה גם את קמפיין "גם אני" (MeToo) ושינתה את השיח סביב האלימות המינית.

לכתבות נוספות בפרויקט מסכמים עשור

כשנחשפה הפרשה, התגלו גם המאמצים הנרחבים שהשקיע ויינסטין בהסתרת מעשיו. השחקנית רוז מגוון, שהייתה מהראשונות שנחשפו בפרשה, והעיתונאי רונאן פארו שפרסם את הכתבה ב"ניו יורקר" סיפרו כי המפיק שכר את חברת "בלק קיוב" הישראלית לאסוף עליהם מידע ולשבש את חשיפת הפרשה. פארו אף טען כי ערוץ NBC, שבו הייתה אמורה להתפרסם הכתבה במקור, סירב לאורך תקופה ארוכה לשדר אותה, ורמז כי נראה שהופעלו על הערוץ לחצים כבדים "לקבור" את הנושא.

הסערה העולמית בעקבות פרשת ויינסטין - וקמפיין MeToo

בחודשים לאחר הפרסומים, נראה היה כי לא עבר יום אחד מבלי שפורסמו האשמות כלפי דמויות מפתח במגוון תחומים, בהם השחקן קווין ספייסי, הקומיקאי לואי סי.קיי ורופא נבחרת ההתעמלות האמריקנית לארי נאסר – נגדו העידו כ-100 נערות ונשים. המגמה הפכה לכלל עולמית ולא פסחה גם על ישראל: בנובמבר האשימו העיתונאיות אושרת קוטלר ונרי לבנה את נשיא "קשת" אלכס גלעדי שהטריד אותן מינית. חברת הכנסת לשעבר, לימור לבנת, אמרה בריאיון לגל"צ כי ההטרדות המיניות התקיימו גם במשכן הכנסת – וכי "היו בכירים שהרשו לעצמם להתגפף בצורה כזו או אחרת או למזמז".

בהמשך נחשפו טענות גם כלפי כמה מורים בתיכון לאמנות "תלמה ילין", הבולטת בהן הייתה כלפי המורה בועז ארד. תלמידות לשעבר של האמן טענו כי קיים עמן מערכת יחסים מינית בתקופת לימודיהן, בעודן קטינות, ויממה לאחר הפרסום שם ארד קץ לחייו.

במקביל לפרסומים התדירים בתקשורת, פרץ ברשתות החברתיות קמפיין "גם אני" (MeToo), לאחר שהשחקנית אליסה מילנו כתבה בחשבון הטוויטר שלה: "אם כל אישה שהוטרדה או הותקפה מינית תכתוב 'גם אני' בסטטוס שלה, נוכל לתת לאנשים מושג לגבי היקף הבעיה". הבקשה של מילנו פתחה תיבת פנדורה, ובשבועות לאחר מכן מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם חלקו את חוויותיהם, מאירועים בתחום "האפור" ועד סיפורים קשים של ניצול מיני ואונס.

לפרשת הארווי ויינסטין וגלי ההדף שנמשכו עוד חודשים ארוכים הייתה השפעה מרחיקת לכת על השיח סביב האלימות המינית, עד שהיה קל לשכוח שקדם לה עשור של התקדמות רבה בתחום. מהרשעת הנשיא לשעבר, משה קצב, באונס ובהטרדה מינית שביצע בשלוש נשים שעבדו תחתיו, ועד חשיפת שמו של איש הלילה אלון קסטיאל, שכ-20 נשים התלוננו שאנס אותן תחת השפעת סם אונס. באוגוסט 2018 החל קסטיאל לרצות ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר, שנגזרו עליו במסגרת עסקת טיעון שבה הורשע בניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית.

חשיפות אלו נתמכו בפעילות הולכת וגדלה של נשים שיצאו להפגין בתקווה להפנות את תשומת הלב הציבורית לנושא שבקושי סוקר אז. ביוני 2011 התאספו כמה עשרות נשים מול הפרקליטות בתל אביב ומחו על סגירת תיק אונס שהיה תחת צו איסור פרסום, כלפי העיתונאי יואב אבן. למרות הצו, עדות נגדו התפרסמה באתר אמריקני, ושמו עבר מפה לאוזן בין פעילות. התיק נגדו נסגר, כאמור, בשל חוסר ראיות, והפרשה דעכה עד שב-2015 נשבר צו איסור הפרסום דווקא על ידי אבן עצמו, כשפרסם ברשת את גרסתו - "הצד שלו". אבן ציפה שהפרסום ישים קץ לפרשה הרדומה גם כך, אך המהלך השיג את התוצאות ההפוכות והביא להתעניינות תקשורתית, במסגרתה גם התראיין לראשונה המתלונן נגדו.

המאבק הפמיניסטי בישראל: מ"צעדת השרמוטות" ועד השיתוף ברשתות החברתיות

הקהילה הפמיניסטית גדלה והתחזקה בעשור האחרון, ועבור רבות מהן המאבק היה אישי. יערה ליברמן כליף הייתה בת 17 כש"ייבאה" מקנדה עם כמה נערות נוספות את "צעדת השרמוטות" - שהחלה במחאה על הנטייה הציבורית להאשים את לבושן של הנפגעות בתקיפה, והפכה לצעדה שנתית נגד תרבות האונס. כיום, תחת ארגון עמותת "כולן" צועדות מדי שנה אלפי נשים, אך בצעדה הראשונה ב-2012 הפגינו בתל אביב פחות ממאה נשים.

"היינו חבורה של בנות 19-17 כשארגנו את המצעד", היא נזכרת. "עם כמה שניסינו שהכול ילך חלק הגיעו המון גברים שהטרידו אותנו. מצד אחד, זה היה מרגש ביותר כי פתאום היה לנו גב, אבל זה גם היה קשה להרגיש את האחריות הזאת כלפי האנשים שהגיעו לצעוד. ראיינו אותי לכמה תוכניות רדיו ובטלוויזיה, והייתי על השער של המקומון בפתח תקווה, ואלו היו חוויות מזעזעות".

כאשר הציעה לחברותיה לארגן את הצעדה בשנה הבאה, היא מספרת שתשובתן הייתה "ממש לא". חווית ההפקה הייתה מעמסה רגשית גדולה מדי, אך היה לה גם צד חיובי. ליברמן כליף מספרת שהפעילות הציבורית הביאה אותה להבנה קשה לגבי מערכת היחסים שהיא עצמה הייתה בה. "אני חושבת שהיה לזה חלק בהבנה שלי של מה עובר עליי, אבל לקחה לי שנה שלמה להיפרד ממנו ואז עוד שנתיים לצאת נגדו ציבורית. כל זה היה חלק ממגמה עולמית של נשים שיוצאות נגד תרבות האונס, שהגיעה לשיא עם תנועת MeToo", היא מספרת.

לדבריה, "כל התנועות האלה, יחד עם הפעילות הפוליטית - גדולות מסך חלקיהן. הן הובילו אותי להיות מסוגלת להבין שמה שעבר עליי לא היה בסדר, לקבל את האומץ לעשות מעשה לגבי זה, ולראות עוד נשים עושות את זה לצידי". ליברמן כליף הוסיפה כי "חלק מהתהליך הזה הוא להראות אחת לשניה שאנחנו לא לבד. זה כולל תנועות מחאה המוניות עולמיות, הפגנות וצעדות מקומיות, וגם הבנה אישית של המקום שלנו בסך יחסי הכוחות בעולם".

השינוי המשמעותי ביותר שחל בעשור האחרון הוא כמות המתלוננות והנפגעות שהסכימו לחשוף את פניהן בתקשורת - וברשתות החברתיות. בשנת 2014 קטע סטנדאפ של האניבל בורס, שבו תיאר האשמות נגד השחקן והקומיקאי הוותיק ביל קוסבי, הפך לוויראלי. עד מהרה החלו העדויות נגדו לצוץ מצד עשרות נשים, בהן שחקניות ועיתונאיות מוכרות, שטענו כי תקף אותן מינית במקרים שהתפרסו על פני כחמישה עשורים. ביולי 2015 נחשפו 35 מהן על שער ה"ניו יורק מגזין". בתצלום שחור לבן, הופיעו הנשים כשהן יושבות על כיסא מישירות מבט למצלמה ואל הקורא. כיסא אחד ריק הוצב בתמונה לכבוד אותן מתלוננות שבחרו שלא לחשוף את פניהן. מרבית התלונות הרשמיות נסגרו בשל התיישנות, אך באפריל 2018 הורשע בתקיפתה מ-2004 באישה מטורונטו. חודשים לאחר מכן נגזרו אליו 10-3 שנות מאסר וקנס של 25,000 דולרים. 

35 women speak about being assaulted by Bill Cosby, and the culture that wouldn't listen: http://t.co/H5dss5F2F4 pic.twitter.com/RCF0BWBrxA

— New York Magazine (@NYMag) July 27, 2015

הצלחת הקמפיין לא נעלמה מעיניהם של ראשי מגזין "טיים". בסוף שנת 2017 הכריז המגזין על "שוברות השתיקה" - אותן נשים שלקחו חלק בקמפיין העדויות על ההטרדות המיניות - בתור "איש השנה של 2017". במגזין נימקו את הבחירה, בכך שהקמפיין "סיפק מטרייה של סולידריות עבור מיליוני אנשים לצאת החוצה עם סיפורי ההטרדה המינית שלהם".

"לאחר שנתקלתי בתוקף שלי ברחוב - ידעתי שרק דרך הפייסבוק אצליח להחזיר לעצמי את השליטה"

בשנה לאחר מכן פרסם עיתון "לאישה" שער שהדהד את הדימוי מתצלום ה"ניו יורק מגזין" שבו הופיעו 22 נשים ישראליות בגילים שונים, שסיפוריהן התפרסו על דפי מרבית הגיליון. אחת מהן היא רותם אלישע. שמה של אלישע, בת ה-16 בעת הצילום, נקשר במחאת המכנסונים בבתי הספר התיכוניים, ובספטמבר 2014 חשפה בפייסבוק את הסיפור שלה. כמה ימים קודם לכן נתקלה ברחוב בשכן שהורשע בתקיפתה, לאחר שקיבל שחרור מוקדם ממאסר, וללא ידיעתה של אלישע. 

"פרסמתי את הפוסט אחרי שבועיים שלא יצאתי מהבית והייתי במצב ממש קשה נפשית בעקבות ההיתקלות בו, בלי התרעה מוקדמת", היא מספרת. "לילה אחד פשוט פרסמתי את הסיפור שלי, כי הרגשתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להחזיר לעצמי את השליטה. הלכתי לישון והתעוררתי לזה שאלפים שיתפו את מה שכתבתי, והיו גם מי ששלחו לי הודעות פרטיות והודו לי ושיתפו גם. זה היה מאוד מפתיע – לא ציפיתי לזה".

הפוסט שפרסמה זכה לתשומת לב תקשורתית, ואלישע הוזמנה לדבר בוועדות בכנסת, ב-2016 אף נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות. "דיברתי שם על כל הפאשלות של המערכת, ובעקבות זה חייבו את המשטרה לתת לכל מתלוננת גישה למערכת נפגעי העבירה – שכוללת עדכונים בהתקדמות ההליך הפלילי והעונש. בנוסף עבר תיקון בחוק שמאפשר הטלת הגבלות על עברייני מין משוחררים, כולל היכולת להרחיקם ממקום מגוריהם". 

למרות השינויים הנרחבים בשיח הציבורי, תנועת MeToo לא סיימה את דרכה, וכעת ניצבים בפניה אתגרים רבים, בהם שינוי הגישה המשפטית לנושא, באופן שיאפשר העמדה לדין בשיעורים גבוהים יותר, ובתקווה גם ייצר הרתעה שתביא לירידה בכמות הפגיעות. לפי נתוני מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מתוך כלל התלונות מדי שנה - 84% יסגרו מבלי שיוגש כתב אישום, לרוב בשל מחסור בראיות. 

"יש עוד הרבה מה לשפר בנושר: מענישה ראויה יותר ועד הכשרת חוקרים מיוחדים שילמדו את ההשלכות של הטראומה על הנפש", אומרת אלישע. "יש גם מחסור של גורמים טיפוליים ושיקומיים. חייבים לפתוח עוד מקומות כאלו. אני איבדתי לא מעט חברות שלקחו את חייהן בגלל הטראומה, ואם היו מענה זמין וטוב יותר – הן כנראה עדיין היו איתנו".

"הדבר המשמעותי ביותר שכן השתנה זה האמירה החד-משמעית שאלימות מינית זה דבר מזעזע וצריך להציף את מימדי התופעה לציבור. הרבה אנשים פנו אלי והודו לי על שחשפתי את הסיפור שלי, כי זה עזר להם להבין מה קרה להם – ופחות להאשים את עצמם. בעיני זה מדהים שזה עוזר לתהליכים שאנשים עוברים עם עצמם, כי עד לא מזמן הנושא היה כל כך מושתק".