מסרטי בורקס לאוסקר, ממכנסי חאקי למותגים: כך השתנינו ב-71 שנה

מאז 1948 ישראל עברה שינויים רבים. לצד התמורות בקולנוע ובאופנה, גם המטבח הישראלי עבר תהליך, מהתבססות על מוצרי בסיס לרשתות מזון עולמיות, כשבביטחון מלחמת אין ברירה התחלפה במאבק בטרור

מסרטי בורקס לאוסקר
מסרטי בורקס לאוסקר | צילום: החדשות 13

במאי 1948, לפני 71 שנים בדיוק, הוקמה מדינת ישראל. מדינה קטנה, מוקפת אויבים השרויה במשבר כלכלי עמוק. מאז ועד היום גדלה אוכלוסיית ישראל פי עשרה ושטחה גדל פי שלושה. עם זאת, השינוי לא עצר רק בפן הגיאוגרפי והדמוגרפי אלא גם שינה את ישראל ללא היכר. לרגל יום העצמאות בדקנו מהם השינויים שחלו בישראל בארבעה תחומים עיקריים: ביטחון, אוכל, קולנוע ואופנה.

ממלחמת אין ברירה למאבק בארגוני הטרור: השינוי שחל בתפיסת הביטחון הישראלית

לפני 71 שנים, ביום שישי אחר הצהריים, באומץ רב ואל מול הסכנות מסביב, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה ישראל. מדינות האזור לא כל כך התלהבו מהרעיון בלשון המעטה ויצאו למלחמה נגד ישראל. צבאות סוריה, לבנון, ירדן, מצרים ועיראק היו מאורגנים ותקפו את המדינה הקטנה בכל החזיתות, אך המדינה הצעירה הצליחה לבלום את המתקפה המשולבת.

למרות ההצלחה בשמירה על הבית, ישראל נאלצה מדי כמה שנים להידחק שוב ושוב למלחמת אין ברירה - אם זה בשנת 1967 במערכה שנמשכה שישה ימים, ב-1969 כשמצרים פתחה בסדרת התקפות על מוצבי צה"ל בסיני, או באוקטובר 1973, כשמדינות ערב תקפו את ישראל במהלך צום יום הכיפורים.

גיורא איילנד, לשעבר ראש אגף מבצעים בצה"ל ויו"ר המועצה לביטחון לאומי, טוען כי "ברמה האסטרטגית, ישראל תמיד הייתה הגנתית, מדיניות שאתה חי בסדר עם המצב הקיים ולא יוזם מלחמה כדי לשנותו. ברמה האופרטיבית, אתה לא זה שפותח במלחמה, אלא רק במצב של אין ברירה. הפרדיגמה הייתה קיימת בישראל מהקמת המדינה ועד שנת 1982– אז קבע ראש הממשלה דאז מנחם בגין שינוי במדיניות ביחס למלחמת לבנון הראשונה, והחליט שגם מלחמת ברירה היא דבר שמדינה צריכה לדעת לעשות".

שיירת טנקים עוזבת את לבנון לאחר תום המלחמה
שיירת טנקים עוזבת את לבנון לאחר תום המלחמה | צילום: משרד הביטחון

איילנד המשיך להסביר בנוגע לתהליכים בפרדיגמה הצבאית: "במלחמת יום כיפור תקפו אותנו, מה יכולנו לעשות. לעומת זאת, בשתי מערכות קודמות, מבצע סיני ומלחמת ששת הימים, אנחנו ירינו את הירייה הראשונה, אבל זה היה מתוך תחושה של אין ברירה בגלל הפעולות של הצד השני". לדבריו, "אחרי 18 שנים בלבנון, האתוס הישראלי חזר אחורה, כלומר חיפוש פתרונות אחרים סבירים למצב והימנעות ממלחמה". איילנד אף נתן דוגמא עכשווית, ואמר כי "האחרון שדיבר על כך, הוא רה"מ בנימין נתניהו, שרק לפני חודש אמר את אותם הדברים בנוגע למצב ברצועת עזה".

לטענת איילנד, שני שינויים מרכזיים אירעו בתחום הביטחון הישראלי. הראשון הוא שינוי עולמי שהתרחש כתוצאה ממלחמת העולם השנייה והחל לתת את אותותיו בישראל החל ממלחמת יום כיפור. תהליך זה נקרא: "השתנות טבע המלחמות". לדבריו, "אם עד אותו שלב מלחמות התרחשו בין מדינות, בשלב זה העימותים הפכו בין מדינות לארגוני טרור. לשוני הזה יש משמעויות מרחיקות לכת, ממטרות המלחמה ועד הפערים בשטח שנוצרים עקב אי רצון לשלם מחירים גבוהים", הסביר.

גיורא איילנד
גיורא איילנד | צילום: החדשות 13

התפתחות נוספת בביטחון הישראלי נובעת, לטענת איילנד, בעיקר כתוצאה מ-18 שנים בלבנון: "הרגישות, לא רק לחיי אדם אלא בעיקר לחיי חיילים, הפכה להיות מאוד גבוהה ושיקול מאוד מרכזי. אם בעבר היו אומרים שחיילים נהרגים על מנת שאזרחים יחיו, היום לא פעם אומרים שלא נורא שאזרחים יסבלו מרקטות, העיקר שחיילים לא ייהרגו".

מ"אורז בן גוריון" ועד מקדונלד'ס: כיצד התהווה המטבח הישראלי?

כל חייל מסכים עם האמירה כי "הצבא צועד על קיבתו", לכן אין מעבר טבעי יותר מביטחון לאוכל. פלאפל, חומוס וטחינה התקבעו בתודעה הציבורית כמאכלים הישראליים האולטימטיביים, אך קשה לספק תשובה אחת בלבד לשאלה "מהו אוכל ישראלי".

בתחילת דרכו, עוצב המטבח הישראלי בהתאם לתנאים ששררו בארץ באותה תקופה. לאחר קום המדינה ולאור המצב הכלכלי הרעוע, הכריז ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון על מדיניות צנע, שבאה לידי ביטוי בין היתר בהגבלות שהוטלו על רכישת מזון והסתפקות במוצרי צריכה בסיסיים. אחת הבשורות הקולינריות שהביאה איתה תקופת הצנע הייתה הפתיתים - שהומצאו לבקשת ראש הממשלה דאז בשל המחסור באורז, וזכו לכינוי "אורז בן גוריון".

פתיתים
''אורז בן גוריון'' | צילום: פוטוליה

נראה שגם המרכיב החברתי היה בעל השפעה על דפוסי צריכת המזון. החברה הישראלית דאז הכילה עולים מכל קצוות תבל, כאשר כל אחד מהם הגיע עם המטבח שהכיר מבית אמו. "כל עדה עשתה הדרה לעדה השנייה בטעמי האוכל", הסבירה רות סירקיס, מחלוצות התפתחות התרבות הקולינרית בישראל. "אנשים אהבו את האוכל של אמא שלהם, ולא אהבו את האוכל של האמא של השכנים. היה קשה להכין אוכל שימצא חן בעיני כולם", הוסיפה.

בשנת 1975 פרסמה סירקיס את הספר "מהמטבח באהבה", שהפך במהרה לרב מכר המצוי בכל בית. "הספר נתן מענה עמוק - לא רק מתכונים אלא תשובה לסוג של מפגשים של אחדות", סיפרה סירקיס. בספר זה, ובספרים הרבים שבאו אחריו, ניסתה סירקיס להביא את טעמי העולם לחברה הישראלית. "המטרה שלי הייתה להרבות את הידע בישראל על הקולינריה הבין-לאומית. כתבתי על מאכלים שאז לא הכירו בכלל", שחזרה. רבים מהמצרכים לא היו זמינים אז בארץ, ופעמים רבות נאלצו להסתפק בתחליפים: "חשבתי לתת מתכון ללזניה - אבל לא היו אז בארץ אטריות לזניה, ולא גבינת מוצרלה, אז הכנתי את המתכון מהחומרים שהיו באותה תקופה".

סירקיס הוסיפה כי לטלוויזיה היה תפקיד מכריע בפיתוח המטבח הישראלי. בשנים הראשונות, לדבריה, הטלוויזיה לא עסקה באוכל או במתכונים, אבל לאחר שהתחילו תוכניות אוכל – ההתעניינות בו גברה מאוד. "גם האינטרנט, כמובן, הוסיף את חלקו עם אינסוף המתכונים וההדגמות שנמצאים בו", סיפרה.

רות סירקיס במטבחה עם הספר "מהמטבח באהבה
רות סירקיס במטבחה עם הספר ''מהמטבח באהבה'' | צילום: יונתן בלום

נקודת ציון נוספת בהתהוות תרבות האוכל הישראלית הייתה חדירת המטבח האמריקני, שהשפיע באופן ניכר על תרבות המזון המהיר שהתפתחה בארץ. בשנת 1993 נפתח בישראל הסניף הראשון של "מקדונלד'ס", ועד מהרה הפכו הטעמים האמריקניים לאהובים ופופולריים בקרב הקהל הישראלי.

לאורך השנים, המטבח הישראלי "גייר" מאכלים ושיטות בישול שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. באופן זה, תרבות האוכל העכשווית הפכה לרב גונית וכזו המשלבת בתוכה השפעות כלל עולמית לצד האוכל הביתי והעדתי, כך שקשה היום להגדיר מהו האוכל הישראלי האותנטי. "אמרו לי שעשיתי את 'הספר הכי ישראלי'", סיכמה סירקיס. "האוכל החו"לי שרציתי לספר עליו הפך לשולחן הישראלי".

מסרטי הבורקס - ועד טקס האוסקר: 71 שנים של קולנוע ישראלי

הבורקס הוא אחד המאכלים הפופולריים ביותר בישראל, אך מוכר גם ככינוי לסרטים העממיים שהופקו בתחילת שנות ה-70.

תעשיית הקולנוע הישראלית החלה את דרכה כבר בימיה הראשונים של המדינה, ובמרוצת השנים תפסה תאוצה והפכה לענף משגשג שתוצריו זוכים לשבחים גם בקהילה הבין-לאומית. מלבד ההתפתחויות הטכנולוגיות והמקצועיות, שאפשרו הפקת סרטים מתקדמים ועשירים באמצעים אמנותיים, נראה כי ניתן להצביע על שינוי תוכני שחל לאורך השנים בתעשיית הסרטים.

גבעת חלפון אינה עונה
גבעת חלפון אינה עונה | צילום: צילום מסך

בראשית ימיו של הקולנוע הישראלי, מרבית הסרטים השתייכו לזרם שכונה "ריאליזם ציוני", וזכה ברבות השנים לכינויים ביקורתיים כגון "קולנוע מגויס", ו"סרטי קק"ל". הסרטים הללו הופקו על ידי גורמים מוסדיים, בהם הממשלה, הסוכנות וההסתדרות, והציגו לרוב מסרים ציוניים ותעמולתיים. זרם זה זכה לביקורת בשל העובדה שנטען כי הוא לא נתן במה לנושאים קונפליקטואליים בחברה הישראלית, והציג קו אחיד למדי.

בשנות ה-50 הוקמו אולפני קולנוע ישראליים - נקודת מפנה שהיוותה את יריית הפתיחה להפקת סרטים עלילתיים. במהלך עשור זה התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי, שחייב את בעלי אולמות הקולנוע להקרין סרטים מתוצרת מקומית, והיה אף הוא גורם שעודד במידה מסוימת את צמיחת התחום.

כשני עשורים לאחר מכן החל להתפתח ז'אנר "סרטי הבורקס" - ככל הנראה הסוגה המזוהה ביותר עם קולנוע ישראלי עד היום. הסרטים הללו זכו לפופולריות רבה בקרב הציבור, וגם היום - עשורים רבים לאחר צאתם - בני הדור שכלל לא נולדו באותה תקופה יודעים לצטט את המשפט: "מי מתעסק - זה מיקו". הסרטים הללו - בהם "חגיגה בסנוקר", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"צ'רלי וחצי" - עסקו רבות בהתנגשות הבין-תרבותית שהייתה דומיננטית בחברה דאז, וכן שיקפו את הלך הרוח במדינה, שהתאפיין בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים והתמקדות במימד האישי על פני הקולקטיבי.

החיים על פי אגפא
החיים על פי אגפא

ניתן לומר שעד תחילת שנות האלפיים חלה נסיגה מסוימת בתעשיית הקולנוע הישראלית, והעשור הראשון של המאה ה-21 סימן פריחה מחודשת של העשייה בתחום. מאז ועד היום המשיך הקולנוע בארץ לשגשג, וכן הפך מגוון יותר מבחינת הנושאים שבהם עסק. בשנים האחרונות ניתן לחזות בפריחה של תרבות שוליים שחדרה לעשייה הקולנועית, ולוותה בריבוי יצירת סרטים עצמאיים בנושאים החורגים מהמיינסטרים התרבותי. כמו כן, נראה כי התרחבה המגמה שבמסגרתה סרטים ישראליים החלו להביע ביקורת על מה שנחשב עד אז "פרות קדושות" - למשל, "ואלס עם בשיר", שהביע אמירה ביקורתית על הצבא וזכה להצלחה נרחבת.

נראה כי הסרטים הישראלים זוכים להצלחה לא רק בזירה המקומית, ומקבלים מקום של כבוד גם בתחרויות בין-לאומיות. החל מ-2008 שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, ועל אף שטרם נקטפה זכייה ישראלית (אם כי במאים ישראליים כבר זכו בפרס המיוחל) - נראה שלאור ההתפתחות המרשימות בשבעת העשורים האחרונים - המילה האחרונה עוד לא נאמרה.

ואלס עם באשיר
ואלס עם באשיר

מלבוש הצבר ועד למותגים במרכזי הקניות: "מהפך" האופנה שעברה ישראל

יחד עם עלייתה של ישראל על גל הגלובליזציה, היא החלה להתאים את עצמה לעולם גם באופנה. בעידן הנוכחי כבר אימצנו לחלוטין את הסגנון המודרני הבין-לאומי: אופנה משוחררת, צבעונית והטרוגנית. עם זאת, לפני 71 שנים, הישראלים בכלל רצו להתרחק מהמערב.

בשנות ה-40, בראשית מימוש החזון הציוני, החלוצים בארץ רצו להתנער מהסממנים הגלותיים, ואת החליפות המחויטות שאפיינו את האירופים החליפו הגברים והנשים בסגנון הצברי, שכלל מכנסי עבודה וצבע החאקי. בשנות ה-50 האופנה הישראלית החלה להתעצב, כשכבר בתחילת העשור התקיימה לראשונה תחרות מלכת היופי. ארבע שנים לאחר מכן, רות דיין הקימה בתל אביב את החנות "משכית", שהכניסה סגנון מודרני בשילוב ים תיכוני, ובכך ביססה את העיר כבירת האופנה הישראלית.

צילום: לע''מ BRAUNER TEDDY

בשנות ה-60 הפער בין האופנה המקומית לבין-לאומית החל להצטמצם, והחל מעבר לאימוץ הסגנון ההיפי של העשור - שמלות פרחוניות, שמלות מיני וצבעים עזים ובוהקים ובטלוויזיה החלו לשדר תוכניות אופנה שחשפו את הקהל הישראלי לאופנה הבין-לאומית. המגמה נמשכה בשנות ה-70, כשמעצב העל גדעון אוברזון הקים סטודיו לאופנה ונתן ביטוי נוסף לסגנון האירופי בישראל.

אופנת הדיסקו של שנות ה-80 לא פסחה על המדינה, והישראלים התלבשו בבגדים מוחצנים, חותלות, שיער נפוח ואף עם כריות לכתפיים. האייטיז זכור גם כעשור בו חיזקו את מעמדן חברות האופנה הצעירות – גוטקס, קסטרו, ראש אינדיאני ועוד.

לדעתה של הסטייליסטית יפעת שפר, "אחת מנקודות המפנה בתחום האופנה הישראלית הייתה בשנת 1988, בחגיגות ה-120 של מגזין 'ווג', בהם כיכבה על השער הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו. בנקודה זו החל החלו מעצבים ישראליים לעשות את צעדיהם הראשונים גם בשווקים הבין-לאומיים. היום יש המון מעצבים ישראלים שמצליחים מאוד מעבר לים, בהם אלי טהרי, אלבר אלבז, דורית בר אור, מיכל נגרין ועוד".

צילום: רויטרס

בשנות ה-90 סצנת מוזיקת הרוק תורגמה לאופנה, שהייתה שונה לחלוטין ובאה לידי ביטוי בסגנון מינימליסטי ואופנת רחוב – ג'ינסים קרועים, חולצות טי, חולצות בטן, פאוצ'ים ונעלי מרטינז. במקביל, מותגי אופנה בין-לאומיים התחילו לפתוח חנויות בישראל. באותן שנים, סנדלי השורש, בין אם תאהבו אותם או לא, הפכו לאחד מסימני ההיכר הבולטים לישראלים.

שנות ה-2000 הטביעו את החותם לכך שהישראלים הצטרפו לקו האופנה הבין-לאומי, כאשר רשתות כמו "H&M" ו"זארה" פתחו חנויות בקניונים, ואתרי השופינג, כמו "e-bay" ו"אסוס", הנגישו את האופנה המערבית לישראל.

השינויים בביטחון, באוכל, בתרבות ובאופנה מדגישים את התקדמותה של ישראל לאורך 71 שנותיה. אמנם הסממנים המערביים בולטים מאוד וכך גם שאריות מגוון העליות שהגיעו לארץ ונתנו את אותותיהן בתחומים רבים, אך לצד זאת, ישראל לא איבדה את הייחודיות שלה, וככל הנראה תמשיך לשמור עליה גם בשנים הבאות.