"צריך להמשיך לחיות ולשמוח": אביו של דביר שורק מספר על האובדן
במלאות 30 לרצח בנו, סיפר יואב שורק בריאיון גלוי לב לחדשות 13 על ההתמודדות הייחודית עם השכול ועל הילד שאיבד. "אנחנו כואבים על החיים שהלכו, מתגעגעים ומתרפקים - אבל ממשיכים הלאה"
מחר (שישי) ימלאו 30 ימים לרצח הנער דביר שורק בידי מחבל. בשיחה גלוית לב סיפר אביו יואב לחדשות 13 על ההתמודדות של המשפחה עם השכול והכאב. "אנחנו צריכים להמשיך לחיות", הצהיר האב. "בסוף זאת אמירה, שרוצים לחיות וששמחים בחיים. והרי אם לא, אז על מה בוכים"?
"דביר היה הדבק, הוא גם היה הסנדוויץ'", סיפר שורק. "הוא מאוד אהב שהמשפחה ביחד, מאוד היה מחובר לקטנים. הוא עשה גינות מסביב לבית בכל שטח פתוח". עוד הוסיף: "כשאני מסתכל על החיים שלו, אני לא מתחרט על יום אחד שהוא היה, ואני לא מקבל דברים כאלה כמו 'זרעת ואתה לא קוצר'. לא, קצרנו. ודאי שקצרנו. הוא מההתחלה היה נורא מתוק".
עוד בחדשות 13:
סבתו של דביר שורק: "אנחנו כואבים ובוכים – אך יודעים שנקום"
חבריו של דביר שורק: "אמרו שהוא חייל – אבל הוא היה ילד בנשמה"
אביו של דביר שורק על מעצר החשודים: "צר לנו שנתפסו חיים"
גופתו של דביר נמצאה בשעת לילה מאוחרת בתום שעות אחדות של חיפושים. לדברי יואב כל אותו הזמן הוא לא חשב שקרה לו משהו רע: "עד שהודיעו לי הייתי בטוח שסתם כולם היסטריים בגלל שלושת הנערים, בגלל שזה גוש עציון. היו שלוש שעות שהרבה אנשים ידעו שהוא איננו ואני חייתי בסרט אחר".
דביר נרצח כשבידיו ספרים של דוד גרוסמן, אותם קנה לרבנים שלו במתנה. הניגודיות, לכאורה, בין אורח החיים ותפיסת העולם בסביבתו של שורק לבין עמדותיו של הסופר, עוררה עניין בישראל לאחר מותו. "מי שקצת מכיר את הישיבה שבה הוא למד ואת החבר'ה שהוא שייך אליהם לא היה מתפלא", אמר יואב. "אנשים משתדלים לקרוא ספרים טובים וגרוסמן הוא מבכירי הסופרים שיש פה בארץ. למה זה תפס כל כך את האנשים? אולי זה שבר את קונספט השבטים קצת או שזה מזכיר שיש ישראליות שהיא בסופו של דבר גדולה מהשסעים – ואני חושב שזאת אמת גדולה".
במהלך השבעה כתב יואב פוסט בפייסבוק ובו ביקש ממי שדביר נגע לליבו, "אל תשנו את התוכניות, לכו לעשות חיים עם הילדים המתוקים שלכם". "היינו באירוע ציבורי", הסביר יואב. "הבנו באיזשהו שלב שאנחנו משחקים בסרט שלא אנחנו ביימנו אותו ואנחנו ממלאים בו תפקיד מסוים. התגעגענו אליו, התרפקנו עליו, דיברנו עליו המון מאז, אבל הולכים הלאה. והרי על מה אנחנו מתרפקים? על כל הרגעים האלה שהיינו מספיק חכמים לעשות יחד משהו משפחתי. על מה אנחנו בוכים? על החיים שהלכו. אז יש לנו חיים שקיימים, למה לא לטפח אותם"?