התמונות, העדויות והאיחוד המרגש אחרי 76 שנה: "אנחנו משפחה"
שני אחים וחברם למחנה העקורים בגרמניה - איש מהם לא ידע מה עלה בגורלו של האחר – נחשפו באחרונה לגילוי מצמרר: בכל אותן שנים הם חיו במרחק לא רב זה מזה, במרחק של חציית נהר. במלחמת העולם השנייה הם היו בני 5 ו-9, ורק אחרי שבעה עשורים נפגשו שוב
איחוד מרגש אחרי 76 שנים: האחים עדה ואייבי וחברם מייקל, שאותו הכירו במחנה העקורים בגרמניה, התאחדו באחרונה בעקבות צירוף מקרים נדיר במיוחד: צלם שצילם את עדויותיהם בנפרד הבין כי ניצולי השואה ככל הנראה מכירים אחד את השני, לאחר שהציגו תמונות זהות.
עדה ואייבי נולדו בעיר לודז' שבפולין. ב-1939, גרמניה הנאצית פלשה למדינה - והמציאות הפכה לסיוט. אביהם גויס לצבא הפולני, והבין כי קיים איום ממשי ליהודים. האב הפציר באם לחצות את הגבול עם עדה ואייבי, ולהתחיל לנדוד למקום בטוח יותר. "אימא נראתה פולנייה וגם אני הייתי בהירה, לכן היה לנו קל להעמיד פנים".
הם חצו את הגבול לרוסיה יחד, בחורף, כשהם נתקלים בקשיים עצומים ונלחמים כדי לשרוד. "היו יריות מכל כיוון - מהגרמנים ומהרוסים. אנשים מתו על ימין ועל השמאל. המזל שלנו היה שהייתה לנו אימא חזקה. היא נהגה לומר לנו בפולנית: 'בחיים אל תוותרו, לא משנה מה'".
"אני זוכרת את רעש האופנועים של הגסטפו, ואת הפחד שהם עוררו בי", מספרת עדה. "נהגתי להתרכבל עם אימא שלי כדי להפסיק לפחד. פחדתי כל הזמן".
האחים נשארו בברית המועצות, ולאחר המלחמה, כשהיו בני 9, הם הגיעו למחנה העקורים פלדאפינג שבאזור בוואריה, שהיה מחנה העקורים הראשון לאסירים יהודים משוחררים - ניצולי השואה ממחנות הריכוז. לימים שהו בו פליטים יהודים מאזורי מזרח אירופה שבשליטת ברית המועצות, כמו עדה ואייבי. שם הם פגשו את מייקל אפשטיין, שהיה בן 5. הסיפור של מייקל דומה לסיפורם של האחים: גם אביו שירת בצבא הפולני, וגם הוא השכיל לחזות את גורלם האכזרי של יהודי המדינה. "אבא אמר לאימא שבמידה ותפרוץ מלחמה היא צריכה לברוח מזרחה איתי - בנם היחיד. כך ניצלנו".
"איבדתי את הילדות במלחמה. במחנה מצאתי אותה שוב"
במחנה העקורים פלדאפינג השלושה סוף סוף חזרו לטעום את טעמה של ילדות "נורמלית", שנבצרה מהם. הם למדו בבית הספר, השתתפו בשיעורי נגינה ושיחקו. "זה היה נפלא. היינו שמחים. איבדתי את הילדות שלי במלחמה, שהייתה נטולת חברים וצעצועים. במחנה מצאתי אותה שוב".
ב-70 השנים שעברו מאז, איידה ואייבי לא ידעו מה עלה בגורלו של הילד מייקל והאם הוא חי, וגם הוא לא ידע היכן הם. לפני כמה שבועות, בצירוף מקרים מופלא, הם גילו את הבלתי ייאמן: כל הזמן הזה היו חיו במרחק לא גדול מזה. הגורם המאחד היה צלם שצילם את אייבי ומייקל בנפרד, כשהעבירו את עדותם מהמלחמה בבית ספר כחלק מתוכנית פדגוגית הנקראת "שמות, לא מספרים".
הצלם זיהה שמייקל ואייבי מראים את אותו התצלום לקהל - תמונה המציגה חבורה של ילדים ב"חדר" שפעל בתחומי המחנה. הוא קישר ביניהם, ומייקל התקשר מיד לאייבי. "באופן מפתיע, למרות שלא נפגשנו, החיים שלנו התנהלו בסינכרוניות. התגלגלנו לאותם מקומות. שנינו הגענו לארצות הברית לאחר המלחמה, שנינו למדנו הנדסת חשמל, ואפילו עבדנו באותה חברה - מבלי לזהות אחד את השני".
בשביל אייבי, העובדה שמצא את מייקל - אדם שהכיר אותו בילדות - אישררה את הזיכרונות שלו. "פתאום המציאות דמוית-החלום של הילדות שלי, שמוצגת בתמונה הישנה, עולה וקמה לתחייה. הייתי שם, זה קרה. אם מייקל אמיתי - אז כנראה שאני אמיתי גם". מייקל, מצידו, מרגיש שהוא מצא משפחה: "יש לי אח ואחות. אנחנו מדברים יידיש יחד. זה נהדר". עדה מסכימה בדמעות: "אני מסתכלת עליו כמו על אח שלי".