התנהגות טכנית או התפתחות אישית? הפסיכולוגיה של הסליחה
פרופ' גידי רובינשטיין וד"ר ברוך כהנא הסבירו בריאיון לחדשות 13 על המושג שנמצא במרכזו של החג הקדוש ביותר לעם היהודי: איך הוא משפיע על האדם, למה קשה לבקש סליחה ומה משמעותו ביום כיפור?
יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בלוח השנה העברי, ובין אם אתם דתיים, שומרי מסורת או חילונים לגמרי - זוהי הזדמנות טובה, ואף חשובה, לעשות חשבון נפש.
החג מערבב בתוכו מושגים שונים ודומים כאחד, כמו טוהר, אשמה, עוון, חטא, כעס, חמלה ומעלה. אך המושג המשמעותי ביותר ביום הזה, שעולה במוחו של כל אדם שחי במדינה שבה המסורת היא חלק מההגדרה שלה - הוא הסליחה.
המונח חוזר על עצמו בכל דת ואמונה. אך מעבר לפן הפילוסופי העתיק שלו, יש לתהליך הסליחה משמעויות פסיכולוגיות עמוקות.
פרופסור גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט במקצועו, הסביר בריאיון לחדשות 13 מהי לדעתו משמעות הסליחה: "הייתי מגדיר סליחה כהפך של נקמה ונטירת טינה. אני מאמין שתוקפנות גוררת תוקפנות, וסליחה עשויה לקטוע את השרשרת השלילית הזו, בעוד שנקמה מנציחה אותה". לדבריו, "בקשת סליחה היא התנהגות טכנית חיצונית שאינה חייבת להיות כנה, בעוד סליחה היא עניין פנימי של ויתור על שיקולי האגו שלנו".
ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני ואנליטי ומורה לפסיכולוגיה יהודית במכון רוטנברג בירושלים, טען כי "במובן הכי שטחי מדובר במעין הסכם חברתי, משהו כמו 'בוא לא נכעס אחד על השני', וכאן לסליחה אין שום אפקט נפשי ממשי". עם זאת, במובן העמוק יותר, לדבריו, סליחה היא "הבנת המציאות באופן יותר שלם. כשאנחנו כועסים, אנחנו רואים מציאות חלקית בלבד. אנחנו שוכחים את כל הטובה שעשה לנו מישהו, וחשים רק את הרגע המכעיס. כשאנחנו חוזרים ומתבוננים במציאות המלאה, אנחנו נרגעים. לכן אמרו חז"ל כי 'אל תרצה את חברך בשעת כעסו' - יש רגעים בהם אנחנו פשוט לא יכולים לראות תמונה שלמה".
בכל אזכור של סליחה עולה ישר הדימוי של התנקות מרגשות שליליים, בין אם אנחנו פגועים ובין אם אנחנו מרגישים אשמים, ואין ספק שלתחושות אלה יש השלכות פיזיות. "מחקרים מצביעים על כך שנקם ונטירת טינה גורמים לאדם בעיקר נזק לעצמו, כולל נזקים בריאותיים פיזיים, בעוד שאדם שנוטה לסלוח מנקה את עצמו מאנרגיות שליליות ולכן מרגיש טוב יותר ומפחית את הסיכון שלו ללחץ נפשי ומחלות. אך יש לזכור ששני התהליכים תלויים בתכונות אופי בסיסיות וקשה מאוד להפוך נקמן לסלחן, ולהפך", אמר פרופ' רובינשטיין.
ד"ר כהנא טען כי "במובן של 'ההסכם החברתי', סליחה היא אפשרית כמעט תמיד - דווקא משום שהיא אינה מחייבת התפתחות אישית כלשהי. היא כן מצריכה מה שמכנים בפסיכואנליזה 'כוחות אגו', אבל כוחות אלה הם לא יותר מיכולת לבלום את ביטוי הרגש, ולא עיבוד ועידון של הרגש עצמו". עוד הוסיף כי "בדרך כלל הרגש הכועס אינו נעלם לגמרי, וזו הסיבה שקשה לסלוח".
גם פרופ' רובינשטיין קישר את הקושי בסליחה לאגו: "אנו חווים 'פגיעה נרקסיסטית', כלומר פגיעה ב'אגו' שלנו מתוך שיקולי יוקרה וכבוד. אם היינו חושבים יותר על הצד השני ועל גורמים נוספים, הצורך להגן על עצמנו על ידי נקם וטינה היה מופחת. לשם כך עלינו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, וזו משימה כלל לא קלה בעולם המערבי של חינוך להישגיות ותחרותיות".
"אידיאלית, סליחה שהיא תהליך פנימי היא המצב הרצוי, אך לא כל אחד יכול להגיע אליו", אמר פרופ' רובינשטיין. "אך יש גם ערך לסליחה כפולה 'נימוסית' העשויה להקל על האווירה. אנשים מאוד אוהבים לשמוע שהם צודקים, ובבקשת הסליחה אנו גורמים להם להרגיש כך והדבר יכול לשנות את מעגל הקסמים של הנקמה".
לפעמים עולה המחלוקת האם אדם המבקש סליחה מחברו ביום כיפור, מתכוון אליה מעומק ליבו או אומר אותה רק כי מדובר במנהג. "השאלה כולה איך מתייחסים ליום הזה", אמר ד"ר כהנא. "מי שלוקח אותו כסוג של טקס דתי, במובן הפורמלי, הוא לא משתמש בו להתפתחות אישית, וממילא אינו משתנה. מי שמתייחס ליום כיפור כהזדמנות לעבודה רגשית ממשית, יכול להשתמש בו כקרש קפיצה להתפתחות כזו".
פרופ' רובינשטיין טען כי "כשהסליחה תלויה באירוע חיצוני כמו יום כיפור, מדובר ב'טקס' שאינו מבטא כל כוונה אמיתית, בעוד שאדם שיוזם את הסליחה בעצמו עושה זאת מתוך תהליך נפשי פנימי שהוא עובר על משהו שהוא מרגיש אשמה לגביו". לדבריו, סליחה ביום כיפור היא "קבלת פטור מהאחריות שלך לדברים ופטור מסליחה פנימית אותנטית ואמיתית הנובעת מאשמה על המעשה".
בין בקשת הסליחה וקבלתה, חשוב לדעת גם לסלוח לעצמנו. פרופ' רובינשטיין מגדיר סליחה עצמית כ"תהליך של התנקות מרגשי אשמה כתוצאה ממצפון מחמיר מדי". ד"ר כהנא הוסיף כי "מי שאינו יכול לסלוח לעצמו אינו יכול לסלוח לזולת באמת".