"כשחיילים מתקשרים למשטרה - זה מטלטל": השיחות הדרמטיות ב-7.10

"אתה מתחיל לקבל שיחות טלפון שבשנייה אחת הופכות להיות גל צונאמי אדיר. אינספור שיחות, אחת אחרי השנייה, וזה לא עוצר. אתה שומע ברקע את הירי ופיצוצים של רימונים. היו מאות אלפי שיחות. המון המון דיווחים על מחבלים בכל מיני ערים. כשחיילים מתקשרים למשטרה - זה מטלטל. אתה מבין שאתה הקו האחרון".

שנה עברה מאז אותה שבת ארורה ב-7 באוקטובר, שבה מוקדני המשטרה התמודדו עם כמויות אדירות של שיחות מטלטלות מבסיסי צה"ל, מתושבי העוטף וממשתתפי הנובה - ועם קולותיהם של חיילים ואזרחים שזעקו לעזרה - שצרובים גם היום עמוק בזיכרון. כשקווי ההגנה בעוטף נפרצו והכול מסביב קרס, במרכז השליטה של המחוז הדרומי במשטרה נכחו המוקדנים והמוקדניות של מוקד 100, שניסו לכוון כוחות, להציל חיים ולהרגיע. חזרנו איתם ליום הנורא, ולדקות הראשונות של אותו בוקר שחור - לשיחות בלתי-נתפסות ולכאוס ששלט בכול.

כתבות נוספות:

• "ההורים שלנו מתו": השיחה המצמררת של ילדי משפחת עידן עם המשטרה
• חמושים בנשק ומצלמה: הצוות שתיעד את הקרבות והלחימה בעזה
• "הוא לוחם בכוח": כלבי עוקץ מגינים על הלוחמים בצפון ובדרום

מפקד מוקד 100 במחוז הדרום, סגן-ניצב משה שטרית, סיפר על התחושות הקשות - גם היום: "שנה כבר עברה, אבל אי אפשר עוד לעכל את היום הזה. מטבע הדברים, כמו שכל המדינה חוותה את היום הטראומטי הזה, אז גם אנחנו באותה צורה". רב סמל בכיר שי אטד, שוטר במשל"ט מחוז דרום, הוסיף: "אמנם חלפה שנה, אבל אנחנו עדיין חווים את זה. אנחנו עדיין מרגישים את זה".

סמל שני שיראל מלול, מוקדנית במשל"ט מחוז הדרום, שחזרה את ששמעו אוזניה באותו בוקר קשה: "אלו היו שיחות שאתה פשוט לא יודע איך להגיב בהן. קיבלתי שיחות של אנשים מתחת לרכבים, שיחות שאנשים צורחים בהם, לא מצליחים להבין מה קורה - ופתאום יש פיצוצים. גם במהלך השיחות, שמעתי כל מיני קולות נוראיים של אנשים שבוכים, צרחות ברקע, ירי והפצצות". אני מתחילה לקבל שיחות מחיילים מבסיס נחל עוז, מכל מיני מוצבים מאוגדת עזה, שיחות לא פשוטות. זה שחייל מתקשר למשטרת ישראל שתעזור לו - זה משהו שהוא לא רגיל", הוסיפה. רב סמל מתקדם אורית זוארי, מפקדת במשל"ט מחוז הדרום, אמרה: "זאת תחושה מאוד מתסכלת שאתה לא מצליח באמת לעזור לכולם. אתה נותן לכולם הנחיות איך לפעול, אתה מנסה לעזור".

"זאת הייתה מלחמה בתוך הבית - ועל הבית"

בבוקר 7 באוקטובר, רס"ב אטד כבר היה אמור לסיים את המשמרת הארוכה שלו, 12 שעות שהחלו ב-19:00 ביום שישי, 6 באוקטובר. ליל שמחת תורה עבר בשקט, כמעט בלי שיחות למוקד. "הגענו למשמרת ערב החג, משמרת שגרתית. בשעה 06:25 בערך בשבת בבוקר, עשינו את הסגירות האחרונות של משמרת הלילה", סיפר רס"ב אטד.

דקות ספורות לאחר מכן, החלו הדיווחים הראשונים על מתקפת רקטות לעבר ישראל ב-06:40, עשר דקות בלבד אחרי תחילת הירי, ניתנה לרס"ב אטד ההוראה ההיסטורית שתשנה את פני המערכה - פקודת פרש פלשת: "לפקודה הזאת יש משמעות, כל הזמן ידענו על התרחיש הזה של חדירה לארץ במספר מתווים".

רב-פקד יצחק שאול, מפקד יחידת "מצודה", הסביר: "'פרש פלשת' זו פקודה משולבת לצבא ולמשטרה. היא מדברת על אירוע חדירה מהרצועה, במהלכו לצבא ולמשטרה יש משימות שונות. כשוטר בזמן 'פרש פלשת', אני לא אמור ללחום. אני, כמשטרה, אמור להקים 16 מחסומים, לא לאפשר לאזרחים להיכנס לתוך אזורי הלחימה הבעייתיים, ומצד שני, לאפשר לצבא להזרים כוחות לעבר הגבול עם עזה".

"מי שנותן את המענה לחסימות אחרי קבלת הפקודה הם שוטרי שגרה, שוטרי הסיור, התנועה. הם לא לוחמים, הם שוטרים. הם חמושים באקדח, M-16, וגם וסט", הוסיף מפקד יחידת מצודה. "עם זאת, הם הוכיחו שיש להם יכולת לחימה. הם הוכיחו שעם אקדח הם מנצחים עשרות טילי RPG. בסוף, במבחן התוצאה, אף מחבל לא חצה את תחומי המחוז הדרומי. אף אחד. כולם נבלמו בתחומי החסימות של 'פרש פלשת'. זאת הייתה מלחמה בתוך הבית ועל הבית".

סגן-ניצב משה שטרית סיפר איך ברגע שניתנה הפקודה - תמונת המצב השתנתה: "כשמפקד המחוז הכריז על 'פרש פלשת', הנשימה שלי נעצרה במשך כחמש שניות. אמרתי לעצמי - 'זה הדבר האמיתי'. חיברתי את זה מיד עם הדיווחים הראשוניים מהשטח על חדירות מחבלים, ועם האזעקות והירי תלול המסלול הבלתי פוסק, אמרתי - 'אנחנו בדבר האמיתי'".

"עליתי על מדים, התחלתי לדבר עם ראש המשמרת שלי במשל"ט במוקד 100, והוא אמר לי - 'זה בכל הדרום'. ככל שעברו הדקות, המוקד שלי כבר הגיע לסף הכלה. כלומר, הבנו שמפה אנחנו כנראה כבר לא מסוגלים יותר להכיל את השיחות למוקד 100", אמר סגן-ניצב שטרית. "החלטתי שכל השיחות ל-100 שמתקבלות מהדרום פשוט ינותבו לכל הארץ - כלומר, אזרח שמחייג משדרות, כשאין מוקדן פנוי אצלי בבאר שבע - יעבור למשל"ט ירושלים. אבל גם זה לא הספיק. כמות השיחות הייתה פשוט בלתי נתפסת".

השיחות ב-7 באוקטובר היו מבולבלות, עם רסיסי מילים שנשמעו לעיתים בלחישה. אחת השיחות שהתקבלו הייתה מבית משפחת עידן שבקיבוץ כפר עזה. מיכאל בן ה-9 נשמע כשהוא מנסה להזעיק עזרה לאחר שאימו סמדר נרצחה בממ"ד ואביו רועי נרצח בשביל שמוביל לבית. הוא התחבא בארון עם אחותו עמליה בת ה-6. אחותו אביגיל כבר נעלמה - לאחר מכן ייוודע שהיא נחטפה לרצועה עם בני משפחת ברודץ'. בהקלטת השיחה המצמררת, נשמעת המוקדנית כשהיא מסרבת להאמין למה שמיכאל מספר לה: "ההורים שלנו, שניהם מתו". המוקדנית ההמומה שאלה: "איפה אתם נמצאים?". מיכאל השיב: "בעוטף עזה, כפר עזה". אותה מוקדנית לא האמינה למה ששומעות אוזניה, ואמרה: "אתם מטרידים את המשטרה, אתם משקרים?". מיכאל בן ה-9 אמר בכאב: "לא. אנחנו לא משקרים".

מפקד מוקד 100 התייחס לאותה שיחה מטלטלת, ולעוד שיחות רבות שאפיינו את אותו יום אכזרי: "אתה צריך לעכל את השיחה, ולהגיד - 'רגע, אני באמת שומע נכון? זה מה שהילד אומר לי? שהוא נעול בארון וההורים שלו מתים?'. תוך כדי אתה צריך לעכל את מה שאתה שומע וגם לעשות את מה שאתה יכול בשביל להרגיע, להכווין, להדריך, בשביל לתת הנחיות שיצילו את החיים שלהם".

"כשחיילים מתקשרים למשטרה, יש בזה משהו מטלטל. אתה מבין שאתה הקו האחרון"

השיחות שממשיכות לזרום למוקדים השונים מספרות את הסיפור כולו. גם המוצבים ובסיסי צה"ל, מי שהיו אמורים להיות קו המגן הראשון, נפרצו - וגם שם מתחננים לעזרה מהמשטרה. סמ"ש שיראל מלול סיפרה: "החיילים האלה בגיל שלי, הם בני 19-20. הם לבד במערכה הזאת - וצריכים עזרה. תוך כדי אני מקבלת שיחות קשות, שיחות אחר כך כבר אין לי רוק בגרון לדבר".

אחת השיחות שסמ"ש מלול לא תשכח לעולם הגיעה ממוצב פגה, מחייל שהתחנן לכוחות שיגיעו לפנות אותו ואת חבריו - ועד היום היא לא יודעת מה עלה בגורלו. בהקלטת השיחה נשמע אותו חייל זועק: "מוצב פגה, חדירת מחבלים. אם לא באים לפה תוך דקות ספורות - אנחנו נמות. יורים עלינו, זורקים עלינו רימונים, אנחנו צריכים דחוף עזרה".

היא סיפרה על מה שחוותה באותן דקות קשות: "שמעתי צרחות בערבית, ירי בלתי פוסק והחיילים שמדברים איתי מתחננים על נפשם. הם במצוקה, ועם כמה שאני מנסה, הידיים כבולות. אתה שולח כוחות, אבל אתה לא באמת יודע אם הם הגיעו אליהם עם כל מה שקורה בו-זמנית. אבל תוך כדי אני מנסה לתת להם הנחיות - אם זה להתכופף, אם זה להיות איתי, להיות קשוב אליי, לשים לב לכל הדברים שמסביבו, להסתתר".

בשיחה אחרת, מהקרב על מוצב פגה, נשמע סגן טשאגר טוואבה, קצין בגדוד 13 של גולני, מסביר לרס"ם זוארי שאיבד קשר עם הצבא. הוא מנסה להבהיר באמצעותה תרחיש אימים - הוא והלוחמים המעטים במוצב מוקפים בעשרות מחבלים: "חדרו מחבלים, אם הם נכנסים לפה - אנחנו מתים כולם. תשלחו דחוף כוחות ימ"מ, משהו".

רס"ם זוארי סיפרה: "היה חשוב לי שהם יישארו איתי על הקו כדי שאני אדע את המיקום שלהם וכדי שאני אשלח להם כמה שיותר מהר כוחות. שמעתי ירי בלתי-פוסק, הם היו תחת אש שלא נגמרת. מעולם לא הדריכו אותי להגיד לחייל - 'תפתח באש', להגיד שאין מה לעשות אבל שהכוחות יגיעו אליו - הוא צריך לתפעל את האירוע".

רב-פקד שאול סיפר על הכאוס ששרר באותן שעות ראשונות - וההבנה של גודל האירוע: "כשחיילים מתקשרים למשטרה, יש בזה משהו מטלטל. אתה מבין שאתה הקו האחרון. שמענו את הירי, שמענו את הקולות את הבקשות ואת האזרחים. אתה משלב את השיחה שאתה מקבל עם המיקום של מי שזועק לעזרה ועם סרטונים שאתה רואה, עם כמות הדיווחים שאתה מקבל, עם מה שאתה שומע ממכשירי הקשר - ואתה מבין את תמונת המצב".

באותה עת כאמור, הטלפונים במוקד 100 לא הפסיקו לצלצל. על הקו היו גם צעירים וצעירות שנמלטו מזירת הטבח במסיבת הנובה. באותה עת, שהו במסיבה 30 שוטרים שהיו שם כדי לפח על הסדר, וכמה מהם עבדו כמאבטחים. הם היו אלה שפינו את רוב המבלים החוצה ונלחמו במחבלים - ומרביתם שילמו על כך בחייהם.

רב-פקד שאול סיפר על קרבות הגבורה של השוטרים בזירת הטבח בנובה - בה נרצחו מאות שוטרים ומבלים: "מעט השוטרים שהיו שם נלחמו באופן משמעותי. במשך כמעט שעה, שוטרים בודדים חמושים באקדח נלחמו שם כמו אריות, בולמים את המחבלים ומחלצים את הפצועים. כמעט כל שוטר שנפל היה בגמר תחמושת. עד הכדור האחרון הם נלחמו, עד הכדור האחרון ועד טיפת הדם האחרונה".

גם מפקד יחידת "מצודה" וחבריו למוצב השליטה הדרומי של המשטרה יודעים שהם עזרו להציל חיים, אבל המחשבה שאולי אפשר היה לעשות יותר - לא מרפה מהם גם אחרי שנה. סגן- ניצב שטרית אמר בכאב: "הלוואי, הלוואי שיכולנו להציל יותר. לצערנו זה לא קרה. מצד שני, חייהם של אזרחים רבים ניצלו גם בזכות השוטרים שנלחמו בשטח, אבל גם בזכות הרבה תושייה של המוקדנים".