הרצוג בטקס לחללי פעולות האיבה: "להפסיק לקרוע את עצמנו מבפנים"

ישראל מתייחדת עם הנופלים: בהר הרצל נערך היום (שלישי) טקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה. 31 אזרחים נרצחו בשנה האחרונה בפיגועי טרור, ובסך הכל מראשית הציונות ב-1860 ועד היום נרצחו 4,255 אזרחים בפעולות האיבה. במהלך נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הניף ניר גילאון, אח שכול, דגל ישראל ועליו ציטוט ממגילת העצמאות. "הרגשתי שמשהו חייב להיאמר", הוא סיפר אחרי האירוע, "אך מצד שני לא רציתי להפריע למשפחות האחרות. התלבטתי, אבל שני אני חושב שמישהו צריך לדבר בשם כל המשפחות שחושבות כמונו. זה ציבור עצום שאיבד את היקר לו מכל. אי אפשר לבצע מחטף של יסודות המדינה הזו. הנפתי את דגל ישראל עם מגילת העצמאות. זו לא פרובוקציה. אם למישהו זה מפריע – שישאל את עצמו למה יש לו בעיה עם דגל ישראל ועם מגילת העצמאות".

הרצוג אמר בנאומו: "שוב, כמו בכול שנה, אנו נפגשים כאן, והשנה אני פונה מכאן לכלל הציבור בישראל, כפי שפניתי בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, וכפי שפניתי אמש בטקס הממלכתי בכותל, ומבקש שנפשוט מעלינו את המחלוקות, נסיר את המחיצות, נתעטף בכאב ובגעגוע, ונתייחד עם זכרם של אהוביכם - אהובינו. טהורים וזכים, חפים מכל פשע, שהיו בדרך לטיול או לבית הספר, למפגש משפחתי, או לחתונה".

"כאלה שהתפללו בבית כנסת או רק יצאו ממנו, וכאלה שיצאו לבילוי עם חברים", הוסיף הנשיא, "מי שהרדימו תינוק, צעדו לתומם ברחוב, או נלחמו על חיי פצוע. לחמו, או הסתערו. או הגנו בגופם על אחרים. תינוקות, ילדים, זקנים, נשים וגברים. שאליהם הצטרפו בשבועות האחרונים, למרבה השבר והיגון - שלושה זוגות אחיות ואחים. היפים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. ועוד ועוד חללים, שהצטרפו השנה לרשימת החללים הארוכה מדי, קורעת הלב, על קירות האנדרטה הזו - שמהדהדת את פעימות ליבה של אומה שלמה; משלמים את מחיר חירותנו הריבונית כאן, על אדמת המולדת".

עוד אמר הנשיא: "אני זוכר שעמדנו כאן בשנה שעברה, קיווינו, התפללנו, ייחלנו - שמשפחת השכול לא תגדל. אני זוכר, כולנו זוכרים, שכעבור יממה אחת בלבד, במוצאי יום העצמאות, באלעד, אירע טבח אכזרי, שזעזע את כולנו. מאז, בשנה שחלפה, מיכל ואני פוקדים ומנחמים בבתי האבלים של כל משפחה ומשפחה, שחרב עליה עולמה והצטרפה למעגל השכול. בכל קצוות הארץ, מכל אמונה, תפיסה ואורחות חיים, ותיקים ועולים. כל משפחה וסיפורה. כל משפחה ואסונה הכבד מנשוא".

"על שני מפגשים כאלה אני מבקש לספר לכם היום; בהפרש של יום פקדנו שני בתי אבלים. פגשנו בהם שתי אימהות. שונות כל כך ודומות כל כך. שחייהן התרסקו ברגע אחד. האחת, דבורה פלאי, מירושלים, אימם של יעקב-ישראל בן החמש ואשר-מנחם - אושי - בן השבע. שני ילדים רכים שנרצחו בפיגוע כשחיכו בתחנת אוטובוס, לבושים בבגדי שבת, בדרכם לשמחה משפחתית. אבי המשפחה, אברהם נפצע קשה באותו פיגוע. דבורה פלאי, אישה אצילת נפש, בהריון מתקדם, קיבלה אותנו עם שאר ילדיה, כשהיא מקרינה עוצמה בלתי רגילה. מתוך האבל האיום, הפרטי, שלה - דבורה חיזקה את רוחנו".

"למחרת, בכפר הבדואי חוסנייה שבמועצה האיזורית משגב בגליל, פגשתי את סעדה סואעד. אימו של לוחם מג"ב, סמל ראשון אסיל, שנפל בפיגוע בירושלים. בלב שבור ובדמעות כבדות, סיפרה לי סעדה, איך במשך כל שירותו של אסיל היא לא ישנה, אלא ישבה מדי לילה, והמתינה לבנה האהוב שישוב. והוא לא שב. התמונה של שתי האימהות, דבורה וסעדה, היא תמונה שמספרת את הסיפור הישראלי כולו. הן, משפחותיהן, וכל משפחה ומשפחה - בתל אביב, באלעד ובנוף הגליל, בכסרא סמיע, בהר ברכה ובבני ברק, בקיבוץ גינוסר, באפרת, בירושלים, ובמקומות רבים אחרים. אותו כאב. אותו גורל. אותה גבורה. שנושאים את הסבל".

"כל מפגש כזה איתכם, הוא שובר לב ומחזק גם יחד. בכל פעם שנכנסנו לבית כדי לנחם ולחזק, יצאנו מחוזקים. ובכל פעם רציתי לזעוק זעקה גדולה ומרה, על נשמות טהורות ויקרות שעלו בסערה השמיימה; ובאותה נשימה לזעוק לכל עם ישראל: להפסיק לקרוע את עצמנו מבפנים; לעשות הכל כדי לאחות, לחפש פתרונות, לגשר מעל התהומות".

"משפחות יקרות ואהובות, המשא שלכן הוא כבד ויומיומי. לנו אין דרך להקל עליכן, אבל אנחנו חייבים להמשיך לנסות בכל דרך. זוהי חובתנו. ברוח הזו, ולאורך השנים, נעשו שינויים רבים בכול הנוגע ליחס למשפחות נפגעי הטרור והאיבה. אני מבקש להודות לכל המערכות שפועלות  אתכן ולצדכן; ועדיין - תמיד אפשר לעשות עוד. אני מאמין, ואמרתי זאת בפירוש לנציגי המשפחות, שיש לדאוג לכך שקולן של משפחות חללי הטרור - ישמע ויילקח בחשבון שעה שמתקבלות החלטות הנוגעות לסוגיות הכואבות ביותר עבור כל משפחה ומשפחה, בגופים, במערכות ובערכאות שונות".

"הדברים נוגעים כמובן גם למצבם של האלפים הרבים - פצועי הטרור - בגוף ובנפש - הנושאים עמם יום-יום שעה-שעה את צלקות הטרור. עלינו להציב את הסיוע להם ואת רווחתם בראש סדר העדיפויות שלנו כחברה וכמדינה. בשם העם ובשם מדינת ישראל אני נושא תפילה לזכר החללים ולרפואת הפצועים, ומאחל לכם ולמשפחותיכם שתדעו גם רגעי רוגע ושמחה. יהי זכרם של חללי פעולות האיבה נצור בליבנו ובלב האומה לעד".

מוקדם יותר היום, לאחר צפירה של שתי דקות, נערך בהר הרצל טקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים: "אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות, אני חלק מכם, חלק ממשפחת השכול. אני מכיר את העצב והיגון, את הגאווה והגעגועים. ואני מכיר את הרצון שלנו, המשפחות, להנציח את זכרם של יקירינו, אהובינו, שמסרו נפשם עבורנו, עבור המדינה שלנו ועבור העם שלנו".

"אחד משיאי השירות הצבאי המרשים של רב-סרן בר פלח זיכרונו לברכה, מחטיבת הנח''ל, היה הביקור שלו באתרי השואה בפולין. אחרי שביקר בעיירה שבה נקברו יחד מאות תינוקות יהודים. אמר בר: "נשבעתי לעצמי – העם היהודי לא יעבור זאת שוב. לא כל עוד צה''ל מוכן. לא כל עוד אני כאן". בר לא כאן. הוא נפל לפני שבעה חודשים בקרב מול מחבלים. אבל רוחו האיתנה איתנו במלוא עוצמתה".

"אחי גיבור - כך נקרא מיזם ההנצחה לרב-סרן בר פלח. 'אחי גיבור' - כדי לשמר את ערכיו של בר בקרב בני הנוער: אהבת המדינה, נתינה לעם ושירות צבאי ללא חת. 'אחי גיבור': אחווה - וגבורה. השנה יותר מתמיד, ביום הזיכרון לגיבורי האומה נזכור שאחים אנחנו: יהודים, דרוזים, מוסלמים, בדואים, נוצרים, צ'רקסים. אחים לשירות, אחים לנשק, אחים לדם".

"כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לוחמים: זוהר ליניק מיהוד, חיים בן יונה מקיבוץ יחיעם ודוד בן חמו מבאר שבע שמת בזרועותיי. כעבור כמה שנים איבדתי את אחי הבכור יוני, שנפל בראש לוחמיו שנחלצו לשחרר את החטופים באנטבה".

"התרגשתי אתמול לראות את האלוף יוסי בן-חנן, גיבור ישראל בעל עיטור העוז, ליד קברו של אחי. לפני 50 שנה, במלחמת יום הכיפורים, בקרבות ברמת הגולן, חילץ יוני את יוסי שנשאר פצוע בשטח, למרגלות המוצב הסורי תל שמס. על כך קיבל יוני את אות המופת. יוסי בא אתמול לקברו של יוני אחי, עם בתו – לה קרא יוני. 'צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד'".

"כך דואבות כל המשפחות שלנו על יקירינו שנפלו. 'דלפה נפשי מתוגה' אומר משורר תהילים. משפחה משפחה וייסוריה. אבל תמיכת העם נותנת לנו כוח להיאחז בחיים, להתגבר על אובדן אחים ובנים. ומשפחות השכול מצידן, בגבורת הנפש שלהן, מחזקות את רוח העם".

"רוח זו מלווה אותנו ב-75 שנות עצמאותנו, ואין לה ביטוי כאוב יותר, נשגב יותר, מסיפורה המטלטל של משפחת ליכטנשטיין. שלושת בניה, שלושה אחים נפלו במערכות ישראל. הבן הראשון, יעקב, ליווה שיירות לירושלים הנצורה במלחמת השחרור, הוא נפל בהר הזיתים, תשעה ימים לפני הקמת המדינה. הבן השני, אבנר, נפל באותה מלחמה בחזית ארמון הנציב. הבן השלישי, אלי, השתתף במלחמת ששת הימים, ושנה אחר המלחמה – בשובו משירות מילואים ברמת הגולן הוא נפל בתאונת רכב. שלושת האחים היו נכדיו של זאב אלימלך ליכטנשטיין, שנרצח בפרעות תרפ"ט בחברון".

"לנוכח כובד היגון על נפילת הבן הראשון, אמרו ההורים, יהושוע וחנה: "יעקב נפל כגיבור, נמשיך במאבק עד הניצחון". לאחר שהיגון הוכפל עם נפילת הבן השני, אמרה המשפחה: "כל משפחתנו תוסיף ללחום עד הניצחון". לאחר שהיגון שולש עם נפילת הבן השלישי, אלי, אמר יהושע האב, אז כבר בסוף ימיו: "יש לאסוף כוח, יש להתגבר". שלושה אחים שנפלו – והשאירו מורשת משפחתית מופלאה: הקרבה עילאית של הבנים, גבורה עילאית של ההורים. גבורת הרוח הזאת, היא שמעניקה לנו במהלך הדורות, את היכולת לגבור על אויבינו, ואת היכולת להמשיך לבנות את מדינתנו".

"ביאליק כתב: "היה איש ואיננו". אבל עבורנו, עבורנו המשפחות יקירינו תמיד איתנו. הם חיים בתוכנו, והם חיים בלב העם. וכולנו, כולנו חיים בזכותם. לאחינו הפצועים אני מאחל החלמה שלמה. צפיתי בהתרגשות בסרטון על קצין הצנחנים נדב וינברג, שנפצע קשה בפיגוע בעיר דוד לפני חודשיים. למרות הפציעה שלו, הוא חתר למגע, פגע במחבל, והציל את משפחתו. נדב היטלטל בין חיים ומוות. בבית החולים כאן, ביקרנו אותו, אבל בפלא הוא השתקם, וכשהוא הגיע למסדר של חייליו בכותל המערבי - הם הריעו לו ממושכות. הם הריעו לו כאחים, בלב ובנפש".

"זאת הרוח האמיתית של העם שלנו. יחד נעמוד כאחים - ונשיב את אחינו אורון, הדר, אברה והישאם. יחד נעמוד כאחים - ונבטיח את עצמאותנו מדור לדור. יחד נעמוד כאחים, ונרכין ראשנו בהוקרה אין קץ לגבורת הנופלים, ולתעצומות הנפש של משפחותיהם. יהי זכרם הקדוש של אחינו ואחיותינו, גיבורינו האהובים, נצור בלב האומה לעד".

בטקס הקראת שמות החללים בהיכל הזיכרון בהר הרצל אמר שר הביטחון גלנט: "213 לבנים דוממות. שורות, שורות. 24,213 שמות. רבים, רבים מדי. גם השנה נוספו שמות חדשים אל כותל הזיכרון, ומאחורי כל שם רגעים וזיכרונות, אהבות ואכזבו, חלומות שהיו - וכבר לא יתממשו. סיפוריהם של הנופלים מכל שדרות העם הם סיפורה הייחודי של המדינה, סיפורו של צבא ההגנה לישראל".

"במהלך עשרות שנות שירותי כמפקד וכלוחם, איבדתי חברים לנשק - מפקדים, פקודים ועמיתים", הוסיף גלנט, "דמותם מלווה אותי בכל יום, ויותר מכל ביום הקדוש הזה. שניים מהם אבקש להזכיר כאן: הראשון הוא מפקדי וחברי, אלוף משנה אורי טאיץ, שנפל כמפקד שייטת 13, עת הייתי אני מפקד פלגת לוחמים. אורי שירת בכל תפקידי הפיקוד בשייטת, עד שמונה למפקדה".

"בסוף חודש יולי 1987 יצאה השייטת תחת פיקודו של אורי למבצע התקפי כנגד יעדי מחבלים מדרום לצידון. אורי פיקד על המבצע מכלי השיט של השייטת, ואני, תחת פיקודו, פעלתי כמפקד הכוח התוקף בשטח. המבצע בוצע בהצלחה: עשרה מחבלים חוסלו במארב שביצענו, ולכוחותינו לא היו נפגעים. למחרת המבצע ולקראת התחקיר הראשוני, יצא אורי בשעת צהריים לריצה ושחייה בחוף השייטת בעתלית. כתוצאה ממכת חום, איבד אורי את הכרתו וטבע במהלך השחייה. אורי נפל תשעה חודשים לאחר שמונה למפקד השייטת. הוא היה בן 36".

"משפחתו וחבריו איבדו את אורי, השייטת איבדה את מפקדה, ומדינת ישראל איבדה את אחד מטובי בניה. כחודש לפני שנפל, היה אורי הסנדק בברית של מיכאל בני, שלימים היה גם הוא לוחם וקצין בשייטת 13. כשבגרו בנותיו של אורי, מאיה ועומר, שירתו גם הן באותה שייטת".

"20 שנים בדיוק לאחר נפילתו של אורי, איבדתי חבר נוסף. רב סמל ראשון אהוד אפרתי ז"ל. אהוד, לוחם סיירת הצנחנים במילואים, נפל בקרב עם מחבלים בסתיו 2007 ברצועת עזה, תחת פיקודי כאלוף פיקוד הדרום. במהלך מבצע בדרום הרצועה, נתקלו אהוד וחבריו בחוליית מחבלים. בחילופי האש נפגע אהוד קשה ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן".

"עם משפחתו של אהוד - משפחת אפרתי - יש לי קשר ארוך שנים. אחיו יואב היה לוחם בשייטת. הוריו, אבישי ז"ל ונירה תבדל לחיים ארוכים היו שכניי וחבריי בזיכרון יעקב, ואלמנתו מירי היא אחותם של חנוך ואמיר, גם הם לוחמים בשייטת 13. אהוד היה איש שורשי, אב לשלושה, איש משפחה למופת. חקלאי חרוץ, לוחם בסיירת הצנחנים, בסדיר ובמילואים, אוהב ארץ ישראל ונופיה".

"אני זוכר היטב את שיחת הטלפון הכואבת ממפקד אוגדת עזה, צ'יקו, שבישר לי על נפילתו של אהוד. מאז אותו יום קשה, מסלול חייה של משפחת אפרתי, נקשר בקשר נוסף, למסלול חיי שלי. אורי ואהוד - שני לוחמים, שני אוהבי הארץ הזאת, שחסרים כל-כך לאוהביהם, וחסרים גם לי".

"בני המשפחות השכולות, אתם שבכל יום אוזרים מחדש את תעצומות הנפש, זוקפים ראש ודבקים בחיים, מהווים עבורי מקור עוצמה ומקור השראה. גם היום כמו תמיד, אנו זוכרים את יקיריכם, רעינו הנופלים, וממשיכים לפעול מתוך מחוייבות עמוקה לדרך בה פסעו".

לסיום אמר שר הביטחון: "אזרחי ישראל, בעוד כשעתיים נעמוד יחד, לשתי דקות ארוכות, בבתי העלמין ברחבי הארץ, ונזכור את אחינו ואחיותינו שנפלו. ביום הקדוש הזה, כשר הביטחון, אני שב ומבקש מאזרחי ישראל כולם, להשאיר את המחלוקת מחוץ לבתי העלמין, לשמור על קדושת היום, ולכבד את זכר הנופלים. יהי זכרם של חללי מערכות ישראל ברוך ונצור בליבנו לעד".

מוקדם יותר הבוקר נערך במטה השב"כ טקס זיכרון לחללי השירות, במעמד המשפחות השכולות, ראשי השב"כ לשעבר, חברות וחברי מטה שב"כ ועובדות ועובדי הארגון. ראש השב"כ רונן בר נשא דברים ואמר: "בשב״כ, יום הזיכרון מקבל משמעות נוספת - כובד האחריות מקבל מימד נוסף. החתירה היום יומית לכך שעמודת שמות הנופלים האינסופית תיעצר - מוטלת עלינו. והיא מחייבת אותנו לערנות, ליוזמה, להתקפיות ולמצוינות. בשירות, התרגום של המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים' הוא 'בנופלם העבירו לנו את המשמרת'".

"וזו אכן משמרת מורכבת", הוסיף בר, "מחלוקות קשות מאוד מבית, התפתחות של איומים חדשים מבחוץ, תחושה של התלכדות זירות והתגברות האתגרים. אבל זו היא גם התקופה שבה השירות נמצא במיטבו. הנבחרת שנמצאת כאן - נשות ואנשי המודיעין, הטכנולוגיה, הסיוע, המשפטנים, הרכזים, החוקרים, הלוחמים ואנשי האבטחה, כאילו נולדו למציאות הזו. והם עושים את זה מתוך תחושת שליחות, אהבת המדינה, כמגן ולא ייראה".

עוד אמר ראש השב"כ: "לכל אלו מחוץ, אשר מייחלים להתרחבות השסע מבית ואפילו מנסים לסייע בכך ובוחנים אותנו בפעולות טרור, בהסתה ובירי תלול מסלול, לא הייתי ממליץ לבנות על כך ולא הייתי ממליץ לאתגר את הנבחרת. הם יפגשו בה במחנות שלהם, בבתים שלהם ובשרתים שלהם. בזכות המורשת שהשאירו לנו הנופלים, בזכות הרעות, בצדקת הדרך, מערכת הביטחון הייתה ותיוותר אגרוף קפוץ ודרוך, שאינו שש אלי קרב אבל נכון אליו, ומוכן להכות בעוצמה בכל מקום אליו יידרש".