"כל דקה בשבי - כמו רולטה רוסית": עדותה של שרון אלוני-קוניו

שרון אלוני-קוניו מניר עוז, שנחטפה יחד עם בעלה דוד ושתי התאומות אמה ויולי, בנות שלוש, סיפרה היום (שני), בריאיון ראשון לסוכנות הידיעות רויטרס, על זוועות החטיפה והשבי - ועל הדאגה הבלתי-פוסקת לבעלה שנותר מאחור. "אני לא יודעת מה איתו", היא אומרת. "הילדות קרועות, אני קרועה. הן שואלות איפה אבא - ואני צריכה להסביר להן שהוא עוד שם".

אלוני-קוניו ובנותיה שוחררו בפעימה הראשונה של עסקת החטופים.. בריאיון היא הוסיפה: "כל דקה שמחכים עם שחרור החטופים זו רולטה רוסית. אם הם יחיו או לא".

בריאיון סיפרה עוד אלוני-קוניו: "כולנו עם המון טריגרים. כל רעש קטן, כל טריקת דלק, כל מטוס שעובר - הבנות נצמדות אליי. יש להן התקפי זעם, כי הן היו צריכות להיות בשקט, סגורות בחדר אחד במשך 52 ימים. זה לא להיות במקום הומה, לא לישון עם דלת סגורה. החיים השתנו. נאלצנו להגיד להן שבחוץ מסוכן וכאן אנחנו בטוחים - אבל צריך להיות בשקט, שלא ישמעו אותנו, כי אז הרעים יבואו. את צריכה למכור הרבה סיפורים כדי לגרום להן להיות בשקט בתוך הסיטואציה הזו. כשהיו הפסקות חשמל נתנו לנו לפתוח את הדלת, ואז נאלצנו ללחוש עוד יותר. איך מחזיקים ככה ילדה 12 שעות? כל יום שם זה בכי, תסכול, חרדה. זה לחשוב כמה זמן נהיה כאן? שכחו אותנו, ויתרו עלינו. זה ייאוש שמעולם לא חשבנו שנחווה.

"ב-7 באוקטובר שרפו לנו את הבית ונאלצנו, בלית ברירה, לפני שאנחנו נחנקים למוות, לצאת מהחלון, בלי לדעת אם יירו בנו, אם נמצא מזה בחיים. דוד יצא והוציא את יולי. ראיתי שהמחבלים מגיעים. צעקתי לו לברוח - וסגרתי את החלון. אחרי כמה דקות פתחנו את החלון שוב, מחבל כיוון אליי נשק ואני צורחת לאחותי לסגור את החלון. שתי יריות, שבמזל פגעו בחלון. אנחנו עומדות להיחנק ופותחות את החלון. ארבעה מחבלים דופקים על החלון ומסמנים לנו לצאת. אחד לוקח אותי לכיוון אחד, שלושה נוספים לוקחים את דניאל, אמיליה ואמה למקום אחר, ושם נפרדו דרכינו. נלקחנו לעזה ונפצענו בדרך".

"במשך עשרת הימים הראשונים לא ידענו איפה אמה, איפה אחותי דניאל, איפה אמיליה", היא משחזרת. "אחרי עשרה ימים אני שומעת את הילדה בוכה מחוץ לדלת אחרי שאמרו לנו שרוצים לעשות לנו סרטון. אמרתי לדוד: 'זאת אמה'. הוא אומר לי 'מה פתאום'. ואז נכנס רופא עם אמה בידיים שלו. חשבתי שאני מתעלפת באותה שנייה".

"מאז, היינו כמעט עד הסוף ביחד. התנאים - לא תנאים. צריך לדפוק על דלת כדי לצאת לשירותים, כדי לבקש דברים בסיסיים. הבנות שלי היו גמולות ונאלצתי להחזיר אותן לטיטולים, כי אתה דופק בדלת ואתה לא יודע מתי יפתחו. הן נאלצו לעשות צרכים בכיור ובפח. והאוכל - אתה לא יודע אם יהיה או לא היה. אי אפשר לדעת. שלושה ימים לפני שהשתחררנו, לקחו את דוד מאיתנו והעבירו אותו למקום אחר. מאז אני לא יודעת מה איתו. זה בן הזוג שלי עשר שנים, אהבת חיי. לפני שהפרידו אותנו, התחננתי בפניו: 'אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך'. והוא אמר לי, 'אני מת מפחד'. אמרתי, 'בוא נשלח את הבנות ונישאר יחד, יש את המשפחות שלנו שידאגו להן'. זאת בכלל לא הייתה אופציה כי לקחו אותו למקום אחר".