מוואדי סאליב ועד מאבק העדה האתיופית: המחאות האלימות בישראל

בשבוע שעבר הארץ רעשה, לאחר שרבים מבני העדה האתיופית יצאו לרחובות במחאה על מותו של סלמון טקה, נער בן 18 שנורה למוות על ידי שוטר. רבים מבני העדה, שטוענים לאפליה לרעה מצד המשטרה, יצאו לרחובות, בגל מחאה נגד אלימות משטרתית ונגד יחסם של אנשי אכיפת החוק ושל המדינה בכלל כלפיהם. ההפגנות הפכו במהרה לאלימות. כבישים וצמתים רבים נחסמו בכל רחבי הארץ, וחלק מהמפגינים, רובם בני נוער וצעירים, תקפו שוטרים ואזרחים, הציתו רכבים ונקטו בוונדליזם. עשרות שוטרים ואזרחים נפצעו, והמשטרה ביצעה מעצרים.

זעם כלפי הממסד מצד מיעוט הטוען לקיפוח, שמוביל לגל מחאות אלים, אינו דבר חדש במדינת ישראל. בהיסטוריה הישראלית שזורות מחאות אלימות, שהתפרצו במצבי קיצון, כשקבוצות מוחלשות הרגישו שאינן יכולות עוד לשתוק.

כתבות נוספות בנושא:

פקקים כבדים והבערת צמיגים: מחאה בקריות עקב הירי בסולומון טקה

הירי בסלמון טקה: מלחמת גרסאות בין מקורבי השוטר ומשפחת הצעיר

ארדן: "זו לא הייתה מחאה – אלא גל אלימות"

כרוניקה של מחאה אלימה – המאבק המזרחי לשוויון

עד ל-8 ביולי 1959, סביר להניח שרוב הציבור הישראלי מעולם לא שמע על ואדי סאליב, שכונה בעיר התחתית בחיפה, שבה חיו בעיקר עולים יוצאי צפון-אפריקה. עם זאת באותו ערב, כששוטר ירה ברגלו של עקיבא יעקב אל-קריף, סבל שיכור שהתפרע ברחוב, הזעקה של בני עדות המזרח נשמעה בכל הארץ.

מפגינים זועמים, תושבי השכונה בעיקר, התקהלו מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנות הפכו במהרה לאלימות – 13 שוטרים ושני מפגינים נפצעו, ו-34 מפגינים נעצרו. "זוהי הצטברות של המרירות שלנו, עולי מרוקו המקופחים", אמר אחד המפגינים.

כמו היום, גם אז, היו מי שביטלו את טענות המוחים לקיפוח ואפליה, וטענו שהמוחים מוסתים על ידי גורמים פוליטיים. ח"כ יוסף אלמוגי ממפלגת השלטון, ניסה לטעון שהמחאה מונעת מטעמים לא אותנטיים. "לפי כל הסימנים, ולפי הידיעות שבידינו, עמדו גורמים פוליטיים מאחורי המהומות בחיפה", אמר ברמיזה למפלגת האופוזיציה "חרות". קשה להתעלם מהדימיון בין טיעונים מסוג זה שנשמעו אז, לטיעונים שנשמעים כיום כלפי מחאת יוצאי אתיופיה. לאחר ההפגנות האלימות בעקבות מותו של טקה, זעק השער של "מקור ראשון" - "מטרת הארגון שמלווה את מחאת יוצאי אתיופיה: 'חלופה כוללת לימין'".

המחאה התפשטה לזירות נוספות ברחבי הארץ, ובסופה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שקבעה כי הגורמים לה היו תחושות קיפוח, שנבעו מהזנחה. הממשלה נקטה בעיקר בצעדים נקודתיים לשיפור חייהם של תושבי השכונה, וההתפרצות הבאה של בני עדות המזרח הייתה רק עניין של זמן.

ב-1971 החליטה קבוצה של צעירים תושבי שכונת מוסררה שבירושלים, דור שני לעולים מארצות ערב, להקים תנועה שתביע את מחאתם כלפי האפליה שממנה סבלו הם והוריהם. חברי "הפנתרים השחורים" גילו התנגדות עזה מצד השלטון כבר בתחילת הדרך. לעתים הם נעצרו אך ורק בשל תליית כרוזים שקראו לציבור להפגין.

התנועה קיימה כמה הפגנות, שהביאו לתהודה רבה בציבור. ושוב, כמו היום, גם אז, הוטל ספק באותנטיות של המחאה. "מסקנות ועדה: גורמי חוץ 'הלבישו' אידאולוגיה פוליטית על צעירים ממורמרים", נכתב בעיתון "דבר" לאחר אחת ההפגנות. לאחר כמה חודשים, כמה מחברי הפנתרים השחורים נפגשו עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, אך ללא הועיל.

ב-18 במאי 1971 נרשמה אחת ההפגנות האלימות ביותר שידעה מדינת ישראל. אלפי המפגינים בכיכר ציון בירושלים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה, על השוטרים, שהגיעו לפזרם. התוצאות היו קשות: עשרות שוטרים ומפגינים נפצעו, ויותר מ-70 נעצרו.

בתגובה, הממשלה הקימה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקות שהעלו "הפנתרים השחורים". ממסקנות הוועדה עלה כי המוחים, כמו אחיהם בוואדי סאליב, צדקו כשטענו לאפליה. הממשלה נאלצה להגדיל את תקציבים במשרדים שעסקו בעניינים חברתיים, ולהפנות כספים לטיפול בבעיות.

אירוע הכאת החייל דמאס פיקדה בחולון, התקרית בה שוטר ירה למוות ביהודה ביאדגה בבת ים, והמקרה האחרון, שבו נורה למוות סלמון טקה, הוציאו רבים מבני העדה האתיופית לרחוב. גם אז וגם היום, אלימות המפגינים עוררה את כעסם של ישראלים רבים, שחשו כי הפגיעה באזרחים ושיבוש מהלך החיים רק פוגע בסולידריות שהמפגינים מבקשים לקבל. עם זאת, יש הטוענים כי רק דרך מחאה אלימה ניתן להשפיע על סדר היום הציבורי.