תמיר נמרודי הובא למנוחות: "שנתיים של תופת, בלי אוויר לנשימה"

בבית העלמין הצבאי בכפר סבא הובא היום (חמישי) למנוחות סמל-ראשון תמיר נמרודי, שנחטף ב-7 באוקטובר ממת"ק ארז, נהרג בשבי וגופתו הושבה השבוע לישראל. מסע הלוויה יצא מהכניסה ליישוב נירית בו הוא התגורר, עבר בצומת חגור ובמחלף אלישמע ולאורך רחוב תל חי בכפר סבא, כאשר רבים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה עם דגלי ישראל. אלון, אביו של תמיר, ספד לו: "כמה פעמים דיברתי, כמה סיפרתי עליך, כמה נאמתי, כמה זעקתי. ועכשיו? עכשיו לא מוצא את המילים, לא יודע מה לכתוב. תמיר אהוב ויקר שלי. איך מספידים בן?? באיזה עולם מתוקן אב צריך להספיד את בנו בכורו?".

"בדיוק לפני שנתיים חרב עלינו עולמנו עם ההתקפה הרצחנית של החמאס בה נחטפת אתה אהוב שלי", המשיך האב השכול, "מהרגע הראשון שהיה ברור שנחטפת וראיתי את פניך היפות והרכות עם מבט אחוז אימה ופחד כשהמחבלים מכים אותך ואת חבריך, רון שרמן וניק בייזר ז"ל, הבנתי שאני יוצא למלחמה להשיבך הביתה, להשיב את החיוך שלך חזרה. ונלחמתי, נלחמנו, כולנו, בכל דרך אפשרית, הגענו לכל קצוות תבל כדי לדבר עליך, לספר איזה ילד מדהים וערכי אתה ושאסור לוותר עליך, אמרתי לכל ראשי הממשלות, הנשיאים, השרים, האפיפיור ומנהיגי דת ועולם שאתה והחטופים הם העתיד של העולם, לא רק של ישראל. אמרתי בכל מקום שחייבים לעשות הכל כדי להחזירך. גם כשהייתי אחרי ניתוח ברגל או ביום שבוא פרץ לי דיסק בגב, לא ויתרתי, המשכתי בכל הכח, עם כאבי תופת רק כדי שתחזור בריא ושלם הביתה".

"כך חשבתי. כך קיוויתי, בזה האמנתי ועל זה נלחמתי במשך 740 ימים. שנתיים של תופת, בלי אוויר לנשימה, עם מטרה אחת ברורה. להחזיר אותך הביתה. תמיר שלי, איזה ילד קסם היית, שנון, חכם, ורבאלי עם חיוך ממיס וחיבוק ששובר צלעות. חיבוק שכל כך חסר לי. איך היית מגיח מאחוריי, עם עייניים טרוטות אחרי שינה טובה, צועק, "אבו, תביא חיבוק" ולא היית ממתין לתשובה ממני אלא ניגש אלי ומחבק חיבוק חזק, חם ועוצמתי. הייתי אומר לך, " תמירו, אתה תשבור לי צלע". עכשיו אני מוכן לעשות הכל כדי שתשבור לי את כל הצלעות מהחיבוק שלך. רק תחבק".

עוד אמר אלון נמרודי מעל קבר בנו: "איך בלילות שישי או בימי חופשה, אחרי ארוחת הערב, הייתי מזמין את מיקה ועמית לצפות איתך בסדרות או סרטים מצחיקים, הצחוק המתגלגל שלך עם אחיותייך היה מרעיד את הבית. והצחוק והשיחות איתן היו ממשיכים עד לפנות בוקר ואני הייתי שולח לך הודעת טקסט "תמירו, אפשר קצת שקט בבקשה?". והיום, אני מתחנן שתעשה לי רעש, תצחק בקול רועם, כל היום והלילה. רק תצחק. איך כשהיית חוזר מהבסיס בימי שישי בבוקר היית מבקש לעצור לאכול שווארמה, היית שולח לי רשימת קניות שלא נגמרת כדי להכין אוכל שאתה אוהב ולעשות מתכונים חדשים שרצים לך בראש. אביא לך סופר מרקט במתנה, רק תחזור על הרגליים אהוב שלי".

"תמירו שלי. היית ילד ונער חרדתי, לקחת כדורים נגד חרדות וזנחת אותם כשהתגייסת. נלחמת בגבורה בפחדים של עצמך. איך דקות ספורות אחרי שנחטפת, עם אותו מבט אחוז אימה, התעשתת ורקמת תכנית מהירה וחכמה שחשבת שאולי תעזור לך להנצל. תעזור לך לא לחטוף מכות מחיות האדם שחטפו אותך. עשית מהלך גאוני שהיה חסוי עד כה ועוד ידובר עליו. לצערנו הרב ולשברון ליבנו העצום, זה לא עזר. הבניין בו הוחזקת הופצץ ולקחת עימך עשרות מחבלים ארורים. אתה יודע בני אהובי, כשדיברתי עם אמא בבכי קורע לב באותו יום ארור, סביב השעה 16:00 כשהיה ברור לנו מעבר לכל ספק שנחטפת, כך ראינו מסרטוני החמאס, אמרתי לאמא, "זה טוב שהוא נחטף ולא נהרג, הוא בטוח יחזור הביתה בריא ושלם". כמה טעיתי".

"יודע, חודשיים אחרי, חזרנו אמא ואני מפגישה עם הנשיא, בדרך חזרה, דיברנו עליך, כל הדרך. על איזה ילד אתה, איזה תינוק מתוק היית, צחקנו ובכינו. ואז, שניה לפני שהורדתי את אמא אצלה בבית היא אמרה לי משפט שמהדהד בראשי ובליבי מאז, היא אמרה "אני משוכנעת שבשניה שתמיר נחטף, עם המבט שובר הלב הזה, הוא ידע בוודאות שאתה, (אני) תעשה הכל כדי להחזירו הביתה. תמירו שלי, עשיתי הכל, נשבע, כל מה שיכולתי כל מה שלא יכולתי. אולי לא מספיק. ילד יפה וטהור שלי, חייך נגדעו בשיא פריחתך, בשלבים המהממים של חייך החדשים, עם המון חברים, עם המון פעילות מרוממת נפש. ובכמה לבבות נגעת, בכמה אנשים נגעת".

"בשנה האחרונה לחייך כשהתחלת ליצור מעגל חברתי קרוב, כמו בפתק שכתבת, כל כך רצית אהבה, רצית חברה. ולא הספקת. כל כך הרבה אהבה יש לי, לנו לתת לך. כל כך הרבה בנות ייחלו לשובך ואמרו שהן אוהבות אותך. איך לא הספקת. תמיר שלי, אני מצטער שלא הצלחתי להחזיר אותך בריא ושלם הביתה. הלוואי והייתי יכול לעשות יותר, לשנות דברים. אשא בליבי תמיד את תחושות האשם שדחפתי אותך להתגייס, אמרתי לך שאצלנו בבית אין דבר כזה שנקרא השתמטות, לא עמדתי על רגליים אחוריות ולא התנגדתי לשיבוץ שלך על גבול רצועת עזה".

"סליחה בני בכורי אהובי, סליחה!! תמיר שלי הנחמה הזעירה שלנו היא שככל הנראה לא סבלת, לקחת איתך מחבלים ארורים ועלית השמיימה מיד. בעצם כן סבלת, מעט יותר מ 48 שעות היית בידי שובייך האיומים ולא בזרועות אחיותיך האוהבות, לא בזרועות אמא ואבא הבטוחות. יודע, עכשיו יש לנו עוד מעגל חברתי קרוב. מעגל משפחות החטופים. מעגל השכול. במעמד קשה זה רוצה לומר תודה עצומה לחיילי צה"ל הגיבורים שחירפו נפשם, הקריבו חייהם, ואחרים המסכנים חייהם גם כעט למען החזרת החטופים, למען עם ישראל, שנמשיך לחיות בבטחה. בל נשכח ונזניח עוד 19 חטופים הנמצאים בעזה, אחריות גדולה שלנו כעם לעשות הכל למען השבתם. אחריות עצומה של מדינת ישראל לא להרפות ולו לרגע עד שאחרון החטופים חוזר הביתה".

"לסיום אספר כי בתחילת המלחמה ביקשו ממשפחות החטופים לשלוח הקלטות קול של יקירנו כדי שיהיה ניתן לעשות חיווי קולי במאמץ לאיתורם. היה לנו קשה למצוא הקלטות קול שלך ובעזרת חברייך שלחו לנו קטע וידאו קצרצר מבילוי שלכם בוא אתה אומר לחברייך, צ'סר? צ'סר? צ'סר? עם חיווי קולי כזה רצינו לאתר אותך. אז ארים כוסית צ'סר למענך ולזכרך בן יקר ואהוב שלי, עם הוודקה הפתוחה שלך שנמצאת אצלי וממתינה שתשוב, ואני בכלל לא שותה וודקה. עד השבתך ארצה, הייתי מרים מדי יום כוסית לחייך, בכל סיטואציה. עכשיו ארים כוסית לזכרך, בני היקר, גיבור ישראל שלי, מצדיע לך".

חירות, אימו של תמיר, ספדה לו: "כמה פעמים דמיינתי את הרגע שאפגוש אותך שוב ילד. דמיינתי מה אגיד לך, איך נתחבק, איך ארגיע אותך שאמא פה ונחלים יחד. אך לפני יממה קיבלתי את הבשורה שריסקה לי את הלב. דרסה כל שביב תקווה. רוקנה אותי משארית כוחותיי. גופתך זוהתה והוחזרה לישראל. אתה כאן, חזרת. אני עומדת היום הכי קרוב אליך מזה שנתיים. אבל אין חיבוק, אין החלמה, ואין מרגוע. עייפה מחוסר שינה, עיניי צורבות מבכי ואני לא מוצאת את המילים".

"מה אומר לך עכשיו? איך מספידים ילד? איך אני אמורה להיפרד מבני הבכור? מבני היחיד? איך מסכמים 18 שנה של יחד ועוד שנתיים של געגוע? שנתיים בהם עברנו בין תקווה לייאוש. שנתיים עם חשש כבד לחייך. שנתיים שאני מפחדת לגלות שאתה אינך. רק לאחרונה העזתי לזמן סיום. ביקשתי להוריד את הפלסטר מהפצע המדמם. ואתה... כמו שאתה הנשמה התאומה שלי... הרגשת אותי וחיכית. חיכית שאהיה בשלב לשלב הזה. ולא בחרת סתם יום. אתה נקבר ביום בו נהרגת לפני שנתיים. כ"ד בתשרי תשפ"ד".

"אז אני בוחרת היום לא להספיד.. ולא לסכם, כי המסע שלנו לא הסתיים. בשיחות האינסופיות שניהלתי איתך בדמיוני, הבטחתי לשחרר אותך לחירות... לא זו החירות שרציתי עבורך.. לא בזו הדרך... לא באכזריות כזו. לא בשלב כל כך מוקדם. אבל הבטחתי לך חירות ואני מקיימת. נפרדת היום מגופך... אבל לא ממך. תנוח על משכבך ילד, גופך עבר מספיק. נשמתך סוף סוף חופשיה. אך היא פה איתי, לצידי. היא תלווה אותי פה על פני האדמה, בכל צעד... בכל החלטה... בכל שמחה שעוד תבוא, והיא תבוא בזמנה. היא תהיה שונה ממה שהכרתי, פחות תמימה, פחות שלמה אבל תהיה פה שמחה. מבטיחה לדאוג למיקה ועמית. מבטיחה לא לשקוע ולנסות לדאוג גם לעצמי. יודעת שאתה ואני זה סיפור שלעולם לא יסתיים, הוא רק משנה צורה. אז רק תבטיח לי לבקר מדי פעם בחלומות, כי הגעגוע קשה והחלל הוא עצום. אנחנו עוד ניפגש פנים אל פנים בעתיד, אני עם קמטים ושיער לבן ואתה.. אתה תישאר לנצח ילד טהור שלי בן 18".

עמית, אחותו של תמיר, ספדה לו גם היא: "אח שלי. זהו, זה נגמר אתה סוף סוף בבית. בסיוטים הכי גרועים שלי לא חשבתי שאצטרך להספיד אותך. אני מוצאת את עצמי יושבת וכותבת ולא באמת יודעת מה להגיד, איך אפשר להספיד אותך ולהנציח חיים שלמים בהספד כל כך קצר? אני זכיתי. זכיתי באח הכי טוב שיכולתי לבקש וכואב לי כל כך שהיו לנו רק 14 שנים יחד.

"אני אוהבת אותך אח שלי, אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. שום מילה בעולם לא תוכל להסביר מה זאת אהבת אחים עבורנו. אח שלי, אני נפרדת אבל לא באמת, כי אתה איתי תמיד בכל מקום ובכל זמן. אני שומרת אותך איתי הכי קרוב ללב איפה שתמיד היה ותמיד יהיה לך מקום עמוק וחם. אני אזכור אותך לנצח אח שלי, אזכור כל רגע יפיפה שהיה לנו יחד. אזכור כל צחוק וכל חיבוק, מבטיחה לך שלא אשכח אותך לעולם ואעשה הכל כדי להנציח אותך בכל מקום ובכל דקה. תשמור עליי טוב? תשמור שלא אפול. אני מבטיחה לשמור על אמא, אבא ומיקה ונישאר חזקים ומאוחדים בשבילך. נוח על משכבך בשלום אח שלי. לנצח תהיה אחי, אני אזכור אותך תמיד. תשמור על העולם ילד".

ממטה המשפחות נמסר אתמול: "סמ״ר תמיר נמרודי ז״ל מנירית, נחטף מבסיס בעוטף עזה בו שירת כמש"ק חינוך. הוא הספיק לשרת עשרה חודשים עד החטיפה, במהלך שירתו הצבאי הרגיש שמצא את הייעוד שלו ואף התראיין ליציאה לקצונה שבוע לפני חטיפתו. קרוביו מספרים עליו כי הוא אדם חברותי, אכפתי ודואג לזולת. תמיר לא היה אמור להיות בבסיס ב-7 באוקטובר, אך התנדב לסגור שבת כדי שחבריו יצאו לעשות את החג בביתם. לאחר חטיפתו נמצא פתק בחדרו עליו כתב: "להצליח לעזור לכמה שיותר אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, ולא לפגוע". תמיר נחטף מבסיסו בחיים ונהרג מהפצצות צה״ל בשבי. היום, זהו התאריך העברי של הירצחו. תמיר בן לחירות ואלון ואח לעמית ומיקה".