איך זה מרגיש לעמוד בראש ההצלחה?

ארז דגן, רווק, תושב תל אביב, משמש כסמנכ"ל בכיר בנושאי פיתוח מתקדם ואסטרטגיה בחברת "מובילאיי". 15 שנה בחברה, עוסק בניהול קבוצת מו"פ במחלקת האלגוריתמים. בחודש מרס 2017 נמכרה מובילאיי לחברת אינטל תמורת 15.3 מיליארד דולר, בעסקה הגדולה ביותר בתולדות המשק הישראלי. "זאת השנה המשמעותית ביותר שלי ומהווה בעבורי שיא מקצועי", הוא אומר כשהוא מתבקש לענות על שאלון ראש השנה של חדשות 2 Online.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

מה הצלחתם לעשות השנה שלא הצלחתם בשנים קודמות, ומדוע זה כל כך שונה ומיוחד?

"השנה הייתה מאוד משמעותית בחיי החברה, וייתכן שהמשמעותית ביותר עד כה. המיזוג עם אינטל נותנת לנו שילוב מנצח. ברמה הטכנולוגית, הבניית פתרון מלא לנהיגה אוטונומית - חישה, מיפוי וניהוג משולב במנגנון קבלת ההחלטות של הרכב. צעד טכנולוגי משמעותי נוסף שקרה השנה הוא בתחום מיפוי הכבישים לנהיגה אוטונומית בעזרת ההמון. הפתרון הבשיל השנה באופן מאוד מואץ וישולב במספר רכבים כבר ב-2018".

מה הרגע המקצועי הכי חשוב שלך השנה?

"כמוביל הפיתוח המתקדם והאסטרטגיה של החברה, השנה כללה שטף של שותפויות והסכמים חשובים בתעשייה. מתוך אחת מאותן שותפויות, זו שנכרתה עם BMW ואינטל מהווה עבורי שיא מקצועי".

מה אתה הכי אוהב והכי פחות אוהב בתפקיד?

"תעשיית הרכב ועולם פתרונות התחבורה עובר טלטלה שתשנה את העולם, ותערער מושגים כמו 'תאונות דרכים' או 'לחפש חניה'. הסיפוק הוא רב נוכח התרומה העצומה של מובילאיי לאותה מהפכה. להיות חלק ממובילאיי 'בעין הסערה' היא חוויה מתגמלת ומאתגרת בעבורי".

מה התכניות המקצועיות לשנה הבאה?

"האתגר האישי שלי הוא שמירה על איזון נכון בין הדינמיות הכל כך ממכרת ושואבת בעבודה לתחזוקה מתמדת של הבסיס: בית, זוגיות, משפחה, חברים, טבע , מוזיקה".

אורי לביא, בן 31, ירושלמי במקור אבל גר כיום בתל אביב, הוא אחד מראשי קבוצת האוהדים של בית"ר נורדיה ירושלים. הקבוצה הוקמה ב-2014 על ידי אוהדי בית"ר ירושלים לשעבר המתנגדים לגזענות ולאלימות, והיא משחקת כיום בליגה א'. "אני לא נושא בשום תפקיד רשמי", הוא אומר בתשובה לשאלון המיוחד של חדשות 2 Online. "אנחנו בעלי הבית של הקבוצה, מה שלא נעשה – לא יקרה. אין פה גם הצלחה אישית שלי, אלא של כולנו, של המועדון, הקבוצה, העמותה והאוהדים".

מה הצלחתם לעשות השנה שלא הצלחתם בשנים קודמות, ומדוע זה כל כך שונה ומיוחד?

"ליגה א'. אחרי עונה מתישה וקשה חגגנו אליפות ועלינו מליגה ב', לליגה של הגדולים, במונחי הכדורגל החובבני. על הדשא לא היה מדובר בטיול חביב בכבישי דרומה של ישראל. פתאום אנחנו מתמודדים מול 14 קבוצות ש-6-7 מתוכן יכולות לנצח אותנו, גם בבית. יש לזה כמובן גם השפעה מחוץ למגרש - כל גול גרר פרץ עוצמתי של רגשות, לא משנה באיזה צד הוא נפל. נכון, כבר חווינו עליית ליגה בעבר אבל היא הייתה אחרי שיוט קליל וכמעט בלתי ספורטיבי. בעונה שעברה זה הרגיש כאילו השחקנים השאירו כל שריר על הדשא ואנחנו השארנו את כלי הדם שלנו ביציע".

מה הרגע ה"מקצועי" הכי חשוב שלך השנה?

"המשחק באילת. אי שם בחודש מרס, בסוף השבוע של פורים, נסענו למשחק חוץ באילת. 100 ומשהו אוהדים, רובם ככולם מנפת ירושלים ומרכז, נסעו בטירוף בלתי מוסבר אחרי הקבוצה שלהם למשחק במסגרת הליגה הרביעית (מתוך חמש) בישראל. מצג טהור ואותנטי של אהבת קבוצה משוגעת וחדוות ספורט אמיתית. אולי בגלל זה הכול התחבר בסוף השבוע הזה, הגיבוש בין האוהדים (100 פלוס, כן?), הגיבוש בין השחקנים, ניצחון חשוב בשיניים והפסד של המוליכה אז (קריית מלאכי, אחרי רצף של 14 ניצחונות!) וכל אלה באווירת פורים לא נורמלית. בדיעבד, שם לקחנו את האליפות"

מה אתה הכי אוהב והכי פחות אוהב בתפקיד?

"אוהב? קודם כל את העובדה שהכול עלינו. זו הקבוצה שלנו. אנחנו מתווים את המדיניות, מכתיבים את האג'נדה וקובעים את הדרך. וזה נכון לגבי כל תחום, החל מתחומי הניהול השוטף ועד לתחומי השיווק והקהילה. למשל איסור העישון ביציעי נורדיה שהגיע מתוכנו בעקבות בקשה של אב שטען שעשן הסיגריות מפריע לילדיו. אף גורם רגולטורי לא דרש את זה מאיתנו, ובכל זאת האיסור נשמר עד היום. מה אני לא אוהב? שזה עלינו. בבחירה שלנו (גם אם זמנית) איבדנו את הפריבילגיה להיות 'סתם' אוהדים. להישען אחורה ולחוות נחת מהקבוצה שלנו, או לחילופין לרטון ולהלין. אנחנו בעלי הבית, מה שלא נעשה לא יקרה. במחשבה שנייה, גם את זה אני אוהב".

מה התכניות ה"מקצועיות" לשנה הבאה?

"לבנות מועדון. בליגה א' אין לך חרב על הצוואר. אתה לא מתקיים במצב נתון של 'לעלות או לחדול'. העניין הזה מוריד מעט מהלחץ ומשחרר את האנשים למלאכת בניית המועדון. התינוק הזה כבר נעמד ומישהו צריך ללמד אותו ללכת. אני חייב לציין שזה כבר קורה: לקחנו גם את ההתנהלות הכללית שלנו רמה אחת או שתיים למעלה. מקבוצת אוהדים נחמדה וסימפטית, שדברים בה קורים כמעט באופן רנדומלי, אנחנו בדרך (עוד ארוכה, אבל בדרך) להפוך למועדון מסודר, עם יעדים מוגדרים ומסודרים. אנחנו צוברים עוד ועוד יכולות, כמועדון. אבל יש לנו עוד לא מעט קילומטראז'".