המקור: חוק וסדר, מחוז מרכז

בפעם הראשונה בתולדות משרד המשפטים, מצלמות הטלוויזיה תיעדו את עבודת פרקליטות המדינה בזמן אמת. במסגרת התוכנית "המקור", עקבו המצלמות אחר הדרכים בהן מפענחים בפרקליטות תיקים שונים, כמו זה של הואידה שוא, שנרצחה על ידי בעלה בשומרון בשנת 2016, ותיקה נידון בפרקליטות מחוז המרכז.

"אנחנו יודעים למה הוא עשה את זה?", שואלת פרקליטת מחוז המרכז רונית עמיאל את הפרקליט עודד קלר שמלווה את תיק רצח הואידה שוא (רצח בו החשוד הוא בעלה של הנרצחת). "לא ברמה המספקת", הוא השיב בכנות. בדקנו ברמה הפרטנית כל שיחה נכנסת? אולי אפשר ללמוד משהו?", היא שואלת. "בדקנו", הוא משיב. "זה מצמרר, 45 דקות לפני הרצח והיא לא יודעת מה הולך לקרות לה עוד מעט".

התסכול המובנה אצלנו, כתבי התחום בכלל והכתבים המשפטיים בפרט, הוא שברוב המקרים אנחנו צריכים ללקט את המידע כשאנחנו מאחורי הדלת, מציצים מחור המנעול המטאפורי; צריכים להתבסס על מקורות שיספרו לנו מה היה בדיון הפנימי בפרקליטות בתיק רגיש זה או אחר. על מה התווכחו? מה היו הדילמות? איך זה בכלל מתנהל? איך מתקיימת הישיבה בין החוקר לתובע, כשהם צריכים להחליט מתי להטיח בפני החשוד ברצח אשתו, שיש בידיהם את כלי הרצח וראיות מהזירה שקושרות אותו לאירוע? מתי, בתיקים שאינם תיקי רצח, הם מחליטים ללכת אגרסיבית לבית המשפט ובמקביל להגשת כתב האישום לבקש גם מעצר עד תום ההליכים כנגד חשוד שבעצם עוד לא הוכחה אשמתו?

אני סוחב את התסכול הזה לפחות 15 שנה, וכבר שנים שאנחנו מנסים ללא הצלחה לקבל גישה לתוך חדרי הפרקליטות בזמן אמת. לאחר סירובים חוזרים ונשנים, ולאחר פניות רבות של מערכת "המקור", לפני כשנה סוף סוף קיבלנו את האישור המיוחל ממשרד המשפטים. קיבלנו "חוק וסדר", אבל בגרסה האמיתית.

הפרקליטות שהתלווינו אליה היא פרקליטות מחוז המרכז, המכונה "פמ"מ". הפרקליטות הזאת חולשת על רבע מאוכלוסיית המדינה, מחדרה עד גדרה, לא כולל תל אביב. כל יום מגיעים לשם עשרות תיקים פליליים: סמים, נשק, עבירות מין, עבירות רצח. כדי לקלוט הכי טוב את הדינמיקה, הצטרפנו למה שקרוי בפמ"מ צוות כוננות מעצרים. כל מעצר בתיק חמור (כלומר תיק שהוא בסמכות פרקליטות ולא בסמכות תביעה משטרתית), מגיע מיד לליווי הפרקליטות כדי לגבש במהרה קו חקירה, גיבוש כתב אישום (אם התיק לא נסגר) והחלטה אם לבקש מעצר של החשוד עד תום ההליכים המשפטיים.

הכל קורה מול המצלמות שלנו: החוקר מגיע, למשל, עם תיק מעבדת הידרו (26 קילוגרם סמים) ומעביר אותו לפרקליטה. פתאום היא מגלה שהחיפוש בדירה נעשה ללא צו חיפוש לאחר שהחוקר נקלע למקום במקרה. מה עושים? היא פונה להתייעצות עם הממונים עליה. את המסקנה שלהם תגלו כבר בסרט.

במהלך הליווי חווינו מקרוב ובאינטנסיביות את השימוש הנרחב והשנוי במחלוקת ב"מעצרים עד תום ההליכים" - כלומר שלילת חירותו של אדם עוד בטרם הורשע. האם תמיד זה הכרחי? במהלך הצילומים הקשנו פעמים רבות על התובעים. למה, למשל, אדם שמפעיל מעבדת הידרו, כשהפרקליטות יודעת שהוא "קוף" (כלומר כזה שנשלח לעמוד בחזית, ולא העבריין המרכזי), חייב להיעצר עד תום ההליכים, ואי אפשר להסתפק בחלופת מעצר, למשל באזיק אלקטרוני בבית?

עם כל ההערכה לפרקליטים, שכל מי שיצפה בכתבה יתרשם מאיכותם ומניקיון כפיהם, הם לא תמיד סיפקו תשובות ששכנעו אותנו, ומטבע הדברים גם לא את הסניגורים שהתווכחו עמם לעיני מצלמותינו. הפרקליטות, ובצדק, טוענת כי היא עושה סינון בתיקים. השאלה אם הוא מספיק ואם אין מקום לבחון את היקפיו מחדש. מטבע הדברים כברירת מחדל, הפרקליטות תטען תמיד כי מי שמקבל את ההחלטה בסופו של תהליך הוא בית המשפט. גם זה נכון.

במהלך הצילומים אירעו כמה דרמות לעיניי המצלמות שלנו, כמו הסדר הטיעון הבעייתי (בלשון המעטה) עם השופט המטריד יצחק כהן וקריסת תיק אבו גאנם שהיה תיק דגל בפרקליטות מחוז המרכז. הפרקליטות נאלצה לחזור בה מאישומי הרצח שהתבססו על שתי עדות שחייהן בסכנה.

מעבר לזה, רונית עמיאל מספקת אמירות מעניינות ביותר גם על הטראומה שחוותה עם פיצוץ פרשת רות דוד - האישה שעד לפני כמה שנים ישבה שתי קומות מתחתיה כשכיהנה כפרקליטת מחוז תל אביב וגם על התיק הגדול בקריירה שלה, תיק משה קצב, ועל עמדתה האישית, שעד עכשיו לא השמיעה (משום שמנעה מעצמה מעורבות בעניין זה), באשר לשאלת שחרורו המוקדם.