המקור: עמותת הורוויץ והקשר למיידוף • וגם: אלימות שוטרים בירושלים

מסע בעקבות מיליונים: עמותה ישראלית קיבלה מיליונים כדי לא לדווח על מיידוף?

כתבתו של איתי רום

במשך שנים העבירה עמותת הורוויץ מיליוני שקלים לאקדמיה הישראלית. אלא שחקירה אמריקנית גילתה שמקור הכספים, ככל הנראה, בממון שנגנב מלקוחותיו של ברני מיידוף - ובתמורה העלימו עין מהתרמית שניהל. עוד התגלה כי היועץ המשפטי של העמותה, יאיר גרין, שלשל לכיסו מיליונים מהכספים האלה. עכשיו העמותה נתבעת בארה"ב ובאין לה כל ממון, יתכן שהגבייה תהיה מהאוניברסיטאות הישראליות. גרין בתגובה: "פעלתי בתום לב וביושר".

מרכזי מחקר שונים בארץ, חוד החנית של המדע הישראלי, זוכים לתמיכה משמעותית לא מהמדינה, אלא מקור אחר לחלוטין. בשנות ה-2000 התבלטה עמותה ירושלמית בשם ישעיה הורוויץ שאולי אינה מוכרת בציבור, אולם באקדמיה הישראלית התפרסמה ככיס עמוק, ארגון שיושב על הר בלתי נדלה של מזומנים ומוכן לתרום ביד רחבה.

הכל נראה ורוד, עד שבחורף 2008 הברז נסגר ברגע. כל הכספים נעלמו כשנחשפה התרמית שניהל ברני מיידוף. האם יתכן שדווקא כאן, בירושלים, היו מי שידעו על ההונאה של מיידוף שנים לפני שנחשפה, שיתפו עמה פעולה והפיקו ממנה רווחים?

הניסיון להתחקות אחר העמותה מוביל לבניין בשכונת רחביה בירושלים, שם גרה איילה נהיר, גזברית העמותה. בחדר השינה היא מנהלת את העמותה. משרדו של היועץ המשפטי של העמותה, יאיר גרין, שוכן חמש דקות מהבית. במקביל לניהול משרדו, גרין אוחד בשלל תפקידים בכירים באקדמיה הישראלית ואף בעל קשר קרוב לבכירים במערכת הפוליטית, כמו נשיא המדינה שמעון פרס.

גרין הוביל את העמותה והשקעותיה. ביולי 2011 פונה רשם העמותות לגרין ומנסה להבין מהיכן הגיע הכסף הרב, אולם הוא מסרב להשיב בטענה שהתורם דרש לשמור על אנונימיות. התורם שהקים את העמותה הוא צרפתי יהודי בשם אלברט איגואין שנחשב לגאון כלכלי וקשר עצמו למיידוף כבר בשנות ה-70. בוועדת הביקורת של העמותה מספרים כי לא ידעו מאין מגיע הכסף הרב שהושקע באמצעותה באקדמיה הישראלית.

מקור הכסף הוא חשבונות בבית ההשקעות של מיידוף. הם נרשמו על שמה של חברה אותה רשם איגואין בפנמה - מגניפיי. מחברה עבר הכסף למיידוף וממנו לעמותה. בפברואר שעבר הטיל מיידוף פצצה כשטען שהיו חברות וארגונים ש"היו חייבים לדעת" על התרמית שניהל, אך סירב לנקוב בשמות הגופים שלטענתו ידעו, אך העלימו עין. את המידע המפורט, הוא אמר, העביר לעורך הדין שמונה כנאמן לחקירת התנהלות בית ההשקעות של מיידוף.

בשלב מסוים מגיע הנאמן לחשבונותיה של מגניפיי. כשאנשיו צוללים אל הפרטים, הם מגלים: בחשבונות בוצעה הפקדה אחת בלבד - שלושה מיליון שקלים בתחילת שנות ה-80. מיידוף מעולם לא השקיעם בבורסה, אך הסכומים תפחו בהתמדה, לעתים אף ב-175% בשנה. ב-2008 הם הגיעו לכדי קרוב ל-800 מיליון דולר. המסקנה: כמעט כל הכסף הוא, לכאורה, כסף גנוב.

הנאמן ואנשיו פצחו בחקירה חובקת עולם על מנת לגלות האם בעמותה ידעו על מקור הכספים. החקירה מתמקדת במשולש הקשרים: מיידוף-איגואין-עו"ד גרין. גרין, אומרים, היה מקורב ביותר לאיגואין. ב-95' כשהלך איגואין לעולמו, גרין מתחיל לנהל את חשבונות מגניפיי, ובמסגרת זו מבקר לעתים את מיידוף. בין לבין הם גם מתכתבים. בנוסף, בניגוד לדוחות אחרים, הדוחות התקופתיים ששולח מיידוף לגרין אין אזכור להשקעות וישנו רק דיווח על השורה התחתונה. העמותה גם החזיקה במניות מגנפיי כנאמנה של בתו של איגואין, שמעולם לא ידעה על קיום העמותה.

כשהגיעה החקירה לישראל עולה כי עד מותו של איגואן, נתרמו למוסדות בישראל כ-9 מיליון דולר בלבד, ולאחריה העמותה תורמת 116 מיליון דולר. בנוסף, עד מינוי גרין לוועד המנהל באוניברסיטת בן גוריון, נתרמו למוסד רק כחצי מיליון ב-13 שנה, לעומת 18 מיליון בשש שנים שלאחר מכן.

החקירה התגלתה שכספים הגיעו גם לחשבונות של גרין ומקורתיו, בין היתר 3.15 מיליון דולר הועברו לחשבונו של גרין ב-2002. ב-2005 קיבלו שלושת ילדיו 100 אלף דולר כל אחד מחשבון אחר של מגניפיי. בשנה שעברה הוגשה תביעה נגד העמותה וגרין.

בינתיים, הנאמן ואנשיו כבר פונים למוסדות האקדמיה הישראליים בניסיון לראות האם נותר משהו מהכסף ויתכן כי אם תהיה פסיקה נגד גרין והעמותה, יוכל הנאמן לגייס את כספי הפיצויים לקורבנותיו של מיידוף מהאוניברסיטאות הישראליות.

מהעמותה נמסר בתגובה: "איגואין הפקיד מאות מיליונים מכספו בחשבונות, לא ידענו דבר על התרמית".
עורך דין יאיר גרין מסר: "בכל ההיבטים של עבודתי כיועץ המשפטי של העמותה פעלתי בתום לב, ביושר, במסירות, בנאמנות וכמיטב יכולתי המקצועית. אינני מוכן להתראיין ולחשוף את לקוחותיי בכלל ועוד בטרם התבררה תביעת הסרק שהגיש הנאמן נגד העמותה, בפרט"

 

כוח סביר? סיפורו של יצחק דוידוביץ' והמשטרה

כתבתו של ישראל רוזנר

"שבוע-שבועיים כמעט שלא יצאתי מהבית. פשוט לא יכולתי. אני פחדתי גם לצאת. זו טראומה שאתה עובר. אתה לא יודע למה הרביצו לך וזה יכול לקרות כל שנייה. אני מסתובב ברחוב וכבר לא יודע איפה כן ללכת או לא. הם היו גם סמויים ואתה לא יודע מי הולך ברחוב". אלימות שוטרים כבר נטולת הצדקה היא כבר לא אירוע יוצא דופן לחלוטין, אולם כיצד אירוע אלים במיוחד שתועד במלואו הסתיים בדין משמעתי אחד בלבד?

זה קרה לפני שנתיים וחצי. יצחק דוידוביץ', פעיל של העדה החרדית בירושלים, חסיד של אחת הקבוצות הקיצוניות, עבר בסמוך לאירוע של פינוי בית מדייריו במסגרת סכסוך בין קבוצות חסידים במאה שערים. "אני נקלעתי במקרה למקום הזה והסתכלתי כאחד הסקרנים", הוא משחזר את הרגעים שעד מהרה השתנו, אחרי שככל הנראה השוטרים זיהו אותו מהפגנות עבר. "אני מקפיד לשמור על החוק, למרות שאני מגדיר את עצמי כיהודי חרדי ואפילו קיצוני", הוא מדגיש.

במונולוג ממשוך ומפורט, מתאר דוידוביץ' את הרגעים הקשים שעברו עליו: "פתאום אני שומע צעקות ואני מסתובב ללכת כי אני רואה שסוס מתקרב אליי, תופסים אותי כמה שוטרים ודוחפים אותי לתוך הסוס. אני בהלם, אומר: 'רגע, מה קורה פה?' לא מספיק לחשוב, עוברת שנייה, ועוד פעם, לתוך הסוס. אז ממשיכים להתקרב אליי שוטרים ואזרחים ביחד ואזרח מתחיל לדחוף אותי אחורה. ביחד אליו מצטרפים כמה שוטרים. אגרוף בפנים, בבטן, בחזה, ברגליים ואני מנסה להתגונן. אני אפילו לא מצליח להתגונן.

"אני אפילו מתחיל לצעוק: 'אתם רוצים לעצור אותי? תקחו אותי, אבל אל תרביצו לי. מה עשיתי?' ואני מקבל, מקבל, מקבל. בעיטות בראש ועוד בעיטה פה ועוד בעיטה שם. עומדים עליך עשרות שוטרים ואתה לא יודע למה, למה הם עשו את זה. תוך כדי שאני על הרצפה וכבר מרביצים לי ואוזקים אותי באזיקים, אני פתאום שומע קול של גז. אני מנסה לשים את הראש לתוך גופי כמה שיכולתי על הרצפה, ובכוח תופסים לי את הראש, מסובבים לי אתה הראש ומשפריצים מכל שלם גומר עליי, גז פלפל. אני לא יכול להסתכל. כל הפנים שורף, אש. ואני עדיין ממשיך לקבל מכות".

נוכח בכל האירוע מפקד תחנת המשטרה בבירה דאז, סגן ניצב אלי כזרי. גם אנשים מסבבי שמנסים לעזור, אך לא באלימות, מקבלים מכות מהשוטרים. "ואז הם תופסים אותי, מרימים אותי ולוקחים אותי לניידת. אותו שוטר שיושב לידי ממשיך עם המרפק שלו בחזה שלי והוא פשוט ניבל את הפה שלו בצורה... אנחנו מגיעים לתחנה, הוא תופס אותי, זרק אותי על הרצפה, מוריד את הז'קט שלו ומתחיל במתקפה, כשאני אזוק ולא יכול אפילו להקים את עצמי, בראש, בבטן, ברגליים, בידיים.. אני לא יכול לשכוח את זה. חודשים ארוכים הרגשתי את זה על גופי. בסביבות 23:30-23:45, הם החליטו שהם משחררים אותי.

"ואז קורא אליי מפקד התחנה ואומר לי: תשמע, אני לא רוצה לראות אותך יותר בהפגנות. והוא מאיים עליי: 'השוטרים שלי שוטרים רעים, הם לא צדקו במה שהם עשו, אבל אם אתה תלף למח"ש, אני אישית אטפל בך. תזכור מה שאמרתי לך'".

לאחר יומיים מתקשר מפקד התחנה לדוידוביץ' ואומר שהעביר את התיק למח"ש. אחרי חודשיים, משלא נוצר עמו קשר, הוא פונה לבד למשרד המשפטים. "סיפרתי להם גם שהוא איים עליי וגם על השיחה ממנו", הוא מעיד. "החוקרת קמה והולכת לחפש את התיק, חוזרת ואומרת שאין תיק כזה". באותה הזדמנות הוא גם מעביר את התיעוד למח"ש. שנתיים וחצי לוקח למחלקה לחקור את האירוע ובסוף נשלחה ליצחק הודעה: "הוחלט שמעשי השוטרים אינם עולים כדי עבירה פלילית".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "בנסיבות העניין קמה לשוטרים סמכות לעשות שימוש בכוח לצורך ביצוע המעצר, אם כי ביחס לחלק מהשוטרים המעורבים במעצר, נמצאה חריגה ברורה משימוש בכוח סביר. על רקע הפרות הסדר הנרחבות והרקע להפעלת הכוח, ראוי לטפל בחריגות שנתגלו באירוע במסגרת הדין המשמעתי - ולא הפלילי. בעקבות טענותיו של המתלונן נגד מפקד התחנה, פנתה מח"ש לעד אליו הפנה המתלונן ועל דבריו ביקש להתבסס, אך זה סירב לשתף פעולה עם החקירה. על כן התיק נגד מפקד התחנה נגנז. השוטר נשפט ביחידתו בדין משמעתי וזוכה על ידי קצין השיפוט. חומרי החקירה הועברו למחלקה לחקירות שוטרים ביוזמת מפקד התחנה עוד בטרם הגיש מר דוידוביץ' את תלונתו".

ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה: "השוטר נשפט ביחידתו בדין משמעתי וזוכה על ידי קצין שיפוט. חומרי החקירה הועברו למחלקה לחקירות שוטרים ביוזמת מפקד התחנה, עוד טרם הגיש מר דוידוביץ' את תלונתו".