"אבא, מה אתה לא מבין ב-'אני לא רוצה לראות אותך?!'"

ניכור הורי היא תופעה בה ילד מתנכר לאחד מהוריו, כאשר אין צידוק לכך, ועל רקע של גירושים בין בני זוג.

המונח נטבע ב 1985 על ידי פרופ' ריצ'רד גארדנר מארצות הברית ומגדיר מצב שבו ילדים מגיעים לנתק מהורה אחד (הורה מנוכר), תוך תהליך של הסתה ושטיפת מוח של ההורה השני (הורה מנכר). התופעה מקבלת הד במאמרים ומחקרים אקדמיים עדכניים, כמו על ידי מערכת המשפט, אך קיומה כתסמונת עדיין שנוי במחלוקת בקרב אנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה והמשפט.

על פי ההגדרה של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, ניכור הורי היא תופעה משפחתית קשה אשר הביטוי העיקרי שלה היא חוסר הסכמתו של ילד לראות או להיות בכל קשר עם מי מהוריו, סרבנות הנובעת מהסתה חריפה של ההורה האחר. מציאות זו של הילדים משקפת בעצם תופעה משפחתית קשה המעוותת את מערכת היחסים הנורמלית בין הורה לילד והיא בעלת השפעות  הרסניות על הילדים.

הגדרות הן חשובות, הן נותנות לנו מושג כללי על הנושא המדובר. אבל הגדרות לא תמיד מעבירות את תופעה במלואה, כדי להבין באמת מה המשמעות של ניכור הורי, קבלו סיפור. אמצע שנות התשעים, עיר במרכז הארץ. כותב שורות אלו היה תלמיד בית ספר יסודי, רובם המוחלט של התלמידים הגיעו מבית "סטנדרטי" כפי שסברנו אז – זוג הורים (אבא ואמא, לא חשבנו שבכלל יכול להיות "סידור" אחר) וילדים. אחד הילדים בכיתה היה בן של קצין בצבא, הילד העריץ את אביו הקצין, לא אחת הוא סיפר על אבא שלו הגיבור שלחם במלחמות והשתתף במבצעים מיוחדים. האמת? גם אנחנו הערצנו את האבא, איזה תלמיד יסודי לא יעריץ את הרמבו המעוטר שגר בשכנות אליו?

[brightcove_iframe video_id='news-kesher-hashtika-season-01-self-biladi-01' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_xrdvbhku' duration='103'']

יום אחד נפוצה שמועה בין התלמידים, ההורים של רמבו ג'וניור מתגרשים.

היום זה בטח לא ירגש אף אחד בכיתה, אבל לפני יותר מעשרים שנה – זה היה מקרי די חריג בנוף השכונתי. האב האהוב והמעוטר עבר לגור בעיר אחרת, בעוד הילדים נשארו לגור עם אמם באותה הדירה. במבט לאחור אני חושב שהקטע המעניין אצל ילדים בגיל הזה הוא שאף אחד מאתנו לא התעניין ב-"למה?", מבחינתנו הם התגרשו וזהו. עד היום אני לא יודע למה אבל זאת לא הנקודה. מה שהיה בין האב לאם נשאר בין האב לאם, מבחינתנו (ומבחינת הילד) האב הגיבור והאהוב היה אב למופת, לא היינו צריכים אינטליגנציה רגשית מפותחת מדי כדי לראות שבין האב לבנו ישנה אהבה גדולה והערצה הדדית.

זה לא קרה בין רגע וגם לא תוך כמה שבועות, אבל לקראת סוף השנה, סיפור האהבה בין האב לבנו נראה אחרת לגמרי. מילד מעריץ הילד הפך להיות ילד שלא רוצה לראות את אביו, ולא רוצה לשמוע עליו.

יום אחד אחרי בית הספר, הלכנו כמה חברים לבית של אחד מהם, בינינו היה גם רמבו ג'וניור. בעודנו משתוללים בחדר, נכנסת אמו של החבר שאצלו היינו – וקוראת לבן הקצין לטלפון: "אמא שלך על הקו, היא רוצה לדבר איתך". היה זה היום בשבוע בו הילד אמור ללכת לישון אצל אביו, כמו בכל יום רביעי. שיחת הטלפון התנהלה בסלון ואנחנו היינו בחדר, לפתע שמענו את חברינו צועק: "לא רוצה ללכת אליו יותר. תגידי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. נמאס לי ממנו".

ומה הדבר הכי המפתיע? שבכלל לא הופתענו. השיחה באה לאחר תקופה בה הילד הפסיק לדבר על אביו, ואם כבר דיבר, לא יצאו לו מהפה דברים חיוביים מדי.

כנראה שהאם לא נלחמה מדי על זכותו של האב לראות את בנו ו-"הסכימה" לילד לא לראות את אביו באותו היום. פעם אחרת כשאני ואמי חיכינו לתורנו ביום ההורים, הילד המדובר ואמו חיכו לידינו. אמי שאלה לשלומה של האם והתעניינה כיצד נראים החיים "החדשים" שלה. "הכל בסדר" היא אמרה, "היה יכול להיות יותר בסדר אם xxxx היה עושה את מה שנדרש ממנו כאב. אבל פשוט לא אכפת לו והוא חושב שהוא יכול לקנות את הילד במתנות ובימי כיף פעם בשבוע. הילד שלי יותר חכם מזה". מיותר לציין שישבנו שם שנינו, גם אני וגם הוא, ושמענו כל מילה.

לאחר מספר ימי רביעי בהם הבן לא הסכים לנסוע לאביו, הגיע האב לבית הספר בסוף יום לימודים סטנדרטי. הבן שראה אותו לא רץ לחבק אותו כמו לפני שנה, ההיפך, הוא ספק נזף ספק שאל את אביו: "מה אתה עושה פה? מה אתה לא מבין ב-'אני לא רוצה לראות אותך?' אל תבוא ואל תקנה לי מתנות, לא צריך יותר ממך כלום".

אולי הקצין המעוטר כבר ראה כמה דברים קשים בחייו, אבל זה לא עזר לו. בחיי שזאת הפעם הראשונה שראיתי לב של בן אדם מתנפץ למול עיניי. הוא ניסה לשמור על ארשת הפנים שהייתה שם לפני ההתפרצות של בנו, אבל משהו שם במבט השתנה. הוא היה גמור.

[brightcove_iframe video_id='news-kesher-hashtika-season-01-clips-promo-02' autoplay='0' credit='' desc='' kid='1_dglqkorn' duration='40'']

שום דבר לא יחזיר לילד ולאביו את הנתק בשנים כל כך הכרחיות

בואו נרוץ קדימה בערך 20 שנה, היום יש יחסים מצוינים בין האב לבנו. גם בין האם לבנה. בין האב לאם? אין לי מושג, כבר אמרתי שאני לא נכנס לשם. ויחסים מצוינים היום זה מעולה, אבל בזמן שהילד עבר מהיסודי לחטיבה ואחר כך לתיכון, בקושי היו שם יחסים. הם לא ראו כדורגל יחד, לא העבירו חוויות יחד, הם פשוט לא היו יחד. וכמה שהיחסים היום מצוינים והשתקמו – שום דבר לא יחזיר לילד ולאביו את הנתק בשנים כל כך הכרחיות.

מה השתנה אם כך? בגדול, רק ההבנה של הבן את המציאות. המציאות מכתיבה שלפעמים בני זוג, אוהבים ככל שיהיו, לעתים לא מסתדרים ומחליטים לפרק את החבילה. הדבר יוצר מתחים בין בני הזוג, מתחים שבעולם מושלם לא היו משפיעים על הילדים, אבל השנה היא 2018 ויש אנשים שעדיין כובשים מלפפונים בחומץ. נשגב מבינתי. העולם ממש לא מושלם.

במצב שכזה, המתחים ועוד איך משפיעים על הילדים. וכל פעם שהאם אמרה שהבן שלה לא צריך את ימי הכיף של אביו כי הוא "יותר חכם מזה" והאבא "לא יקנה אותו במתנות", אז הילד הבין. הוא לא הבין את מכלול הסיבות שגרמו לגירושין, הוא לא הבין את הקשיים שנגרמו לשני הצדדים, הוא לא הבין מה יכולות להיות התוצאות של נתק מאביו, אני אפילו לא בטוח שהוא הבין למה בכלל הם התגרשו. אבל הוא הבין. הוא הבין שכרגע זה אבא נגד אמא. אותו אבא אהוב שבמחשבה שנייה בעצם גם ככה כל הזמן היה בצבא ולא בבית, אותו האבא שתמיד היה מביא הפתעה כשחוזר הביתה לסופ"ש, אבל בהפתעות ובמתנות כבר "אי אפשר לקנות אותו". הילד הבין. שמע והבין.

האם, שבאמת הייתה אמא טובה לילדיה, אולי מתוך חוסר מודעות ואולי מתוך מודעות מלאה – יצרה במו ידיה את הנתק הזה. חלילה אני בא להאשים מישהו במצב או לשפוט מישהו, לא הייתי לא בנעלי זה ולא בנעלי זאת. אבל העובדה היבשה היא שהמסרים שיצאו מהאם נקלטו טוב טוב באוזני בנה, ותורגמו במוחו לכך שכרגע האב הוא האויב. וכך הוא התנהג.

אתם בטח חושבים לעצמכם שהסיפור המלא ודאי מסובך יותר ושצדדים למטבע לא חסר, וכנראה שאתם גם צודקים. אבל ככה זה נראה בעיני ילד בן 10 שהיום בן 30 ומנסה להיזכר במה שהיה שם.

"קשר השתיקה", חמישי אחרי החדשות בערוץ 13