המשבר הפוליטי: אין באמת חרם – פשוט אין אידיאולוגיה | דעה

בכל מערכות הבחירות האחרונות, ובמערכת הנוכחית ביתר שאת, השיח התקשורתי, הפוליטי והציבורי מכל הקשת הפוליטית הוא סביב "מי לא" ולא סביב "מי כן". החרדים מחרימים את לפיד ואת מרצ, סמוטריץ' מחרים את הערבים, ליברמן, גנץ וסער מחרימים את נתניהו, והרשימה ממשיכה להתארך.

החרמות גם זלגו מחוץ למערכת הפוליטית - גם לתקשורת - כשמפלגת הליכוד החליטה להחרים את העיתונאים קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן כשמהצד השמאלי של המפה הפוליטית יש גם מי שמחרים את ערוץ 14.

אלא שלא באמת מדובר בחרם – מדובר בנשף מסכות אחד גדול. תחת הכסות של החרמות, הפוליטיקאים מסתירים את האמת ואת העובדה שאין אידיאולוגיה ואין מהות. כך לא ניתן להקים ממשלה, כך לא ניתן לשקם את המדינה ולייצר בה משטר יציב לאורך זמן. במדינת ישראל יש מספיק צרות ונושאים שבהם יש לטפל, ועדיין, שום מפלגה לא מציבה תנאים שקשורים במה ואיך יש לטפל, אלא רק עם מי ישבו או לא ישבו.

בשנת 2015 עבר "חוק החרם" בכנסת כדי שבעולם לא יוכלו להחרים את ישראל. שרי החינוך לדורותיהם דיברו בגנות החרמות של הילדים במערכת החינוך, אנחנו נלחמים נגד כל החרמה או סימון של יהודה ושומרון – אבל כשזה מגיע לבית המחוקקים עצמו, הפוליטיקאים משחקים משחק כפול ופועלים רק בשיטת החרם.

מגיל צעיר חינכו אותנו שחרם הוא דבר אסור, ושיש לו השלכות קשות – והנה כאן מגיעים הפוליטיקאים הבכירים שלנו ומהבוקר ועד הערב ועוסקים רק בזה. החרם הוא העיקרון היחידי שעומד לנגד עיניהם.

הפוליטיקאים לא מחרימים את עצמם, הם בעצם מחרימים אותנו, את הציבור שבחר באותם נציגים. מדובר בצעד אגואיסטי שנועד לשמר את השיח הציבורי על "כלום", ובדרך מי שנפגע זה אנחנו ולא אלה שממשיכים להרוויח את המשכורת החודשית שלהם, להתרווח על כיסאות עור הצבי, ולנסוע עם רכב השרד מאולפן לאולפן תוך הסתה שלנו עם עצמנו.

גישת החרמות חלחלה כל-כך עמוק לתוך המערכת, כך שתמונת הניצחון של כל אחד מהגושים מסתכמת בקואליציה המינימלית ביותר שאפשר לקיים, של 61 מנדטים. גם אותה "תמונת ניצחון" היא למעשה אחיזת עיניים, מאחר וידוע לכולנו שממשלה צרה ומחרימה היא סחטנית, לא יציבה ולא מייצגת כלל את החברה הישראלית.

לחרמות הללו יש מחיר כבד עבור כולנו – אנחנו לא מרגישים אותו ביום יום, אבל ככל שהמצב יימשך נרגיש אותו בכל תחום בחיינו: מיוקר המחיה, דרך הביטחון האישי ועד לחוסר היציבות המוחלטת במדינה שתוביל אותנו לאסון. כל עם וחברה חייבת שתהיה חוט מקשר מסוים, חברה לא יכולה להתקיים באופן מפוצל מחבריה. המשך החרמות יוביל אותנו בסופו של דבר גם לבחירות עשיריות, העם ימשיך להתפלג, ואיתו סכנה לכל המפעל הציוני.

לפני קרוב ל-80 שנה הכריז בגין: "לא למלחמת אחים". נדמה ששכחנו את האמירה החשובה הזאת, שכל כולה נועדה לשמור ולהגן על המשך קיומה של מדינת ישראל. אל לנו להחרים זה את זה ולהילחם זה בזה בחרמות. יש לנהל שיח ענייני, אידיאולוגי. מותר לא להסכים, אסור להחרים.

גל בייסברג הוא יועץ אסטרטגי לבכירים ומנהל משברים

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com