תזכורת שאנחנו מקבלים מדי יום: בישראל יקר לחיות - וזול למות
101 חטופות וחטופים הם הוכחה יום-יומית שהמדינה לא עשתה הכול. כולנו לא עשינו. חייהם זולים בעיני יותר מדי אנשים. גם למשפחות שכולות שאיבדו את ילדים ואבות זה קרה - והם צופים בעיניים קרועות ומצועפות באזרחים במדינה שמכים עיתונאים וזועקים: "נמות ולא נתגייס"
יש שני משפטים ישראליים שמתלכדים למציאות שהייתה ואיננה עוד: "יהיה טוב", ו-"לי זה לא יקרה". במקום זה אנחנו מקבלים יום-יום תזכורת שהחיים בישראל זולים: יקר לחיות - זול למות. השאלה הרטורית ששאלנו את עצמנו לגבי האחריות של המדינה כלפינו, זו השאלה ששאל אחיו של החטוף מתן אנגרסט, שהיא שאלת חיינו, "האם לשרת בקרבי בידיעה שלא בטוח תחזרו?". 101 חטופות וחטופים הם הוכחה יום-יומית שהמדינה לא עשתה הכול. כולנו לא עשינו. לא יהיה טוב - ולהם זה קרה.
למשפחות הכואבות, המודאגות, שיוצאות לרחובות - זה קרה, וזה קורה. חייהם זולים בעיני יותר מדי אנשים. גם למשפחות שכולות שאיבדו את ילדים ואבות זה קרה - והם צופים בעיניים קרועות ומצועפות באזרחים במדינה שמכים עיתונאים וזועקים: "נמות ולא נתגייס". זה קורה בבני ברק, וזה קורה בחיפה. זה קורה ברחובות רמת גן או פתח תקווה, בשעות היום. "זה פלילי" אנחנו מלמלים - למרות שזה פיגוע ברחוב.
החיים זולים. כל יום הם כמעט ונפגעים. הפשיעה בחברה הערבית היא עוד הוכחה לקהות החושים ולזילות החיים - שמונה בני אדם נרצחו ביומיים. מי הבא בתור? "ככה זה אצל הערבים" ממלמלים הגזענים, אבל, זה עלינו. זו האחריות שלנו. מי שמוזיל את חייהם של אחרים - מקבע את תג המחיר הזול של חייו שלו.
אין לזה גבול - אלא אם נקבע אותו. אלא אם נדאג שיהיה טוב, נדאג שזה לא יקרה.