לפני הכרעה: בין רוח המפקד לרוח העם

נכחתי בישיבות רבות של בית הדין, הגם שהרבה פחות משאר הכתבים המסורים לענייני המשפט. ברהנו טגניה שלנו, למשל, שדיווח ללא משוא פנים, הצליח להתקרב, כמו ששועלי שטח טובים מצליחים, גם אל התביעה וגם אל ההגנה ואל משפחתו של אלאור. באולם הקטן, ברהנו ישב לא פעם לצד אלאור, דחוק בספסל הראשון בין עורכי דינו של הנאשם, או חצי מטר שמאלה, קרוב לאוזנו של התובע הצבאי נדב ויסמן.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

גם קצינת בית הדין שונית סרה בשלב מסוים לפקודתו כשצריך היה לארגן את ההצהרה של מי מהצדדים לתקשורת בפתח האולם. מחר בבוקר אסייע בידי ברהנו וגיא פלג להעביר את הכרעת הדין; ככל שהרגשות יהיו עזים, אני מקווה שההקראה תהיה מכובדת ותאפשר לכולם ובראשם משפחת אזריה להכיל את האירוע ולהתמודד איתו.

השופטים

שלושת השופטים, ראשת ההרכב אל"מ מאיה הלר, השופט הצבאי סא"ל כרמל ווהאבי, והשופט סא"ל ירון סיטבון, הרשימו אותי מאד. לא רק בכושר העמידה מול חלק מהשלבים המשמימים של העדויות, או מול התנגדויות קנטרניות של הצדדים, אלא גם ברגישות שהפגינו כלפי משפחת אזריה והנאשם. גם כשהדיון התקיים בדלתיים סגורות מפאת עיסוק בנושאים מסווגים, הורשו ההורים להישאר לצידו כשהאולם התרוקן. הם הישירו מבט לאלאור, והם היחידים שאני סומך עליהם בשלב הזה להכיל את כל הררי המידע בתיק.

חלק מהנושאים שנדמו כמרכזיים - כמו "המעיל הכהה המחשיד ביום החם" - לתחושתי כבר מזמן הונחו בצד על ידם: לכולם ברור שהיה בוקר חברוני רגיל של מרץ, ומעיל אינו חריג לתושבים שם. גם עדויות מאצ'ואיסטיות כמו זו של עופר אוחנה - לדעתי - יזכו למשקל נמוך של אמינות. הטענה שהשופטים קודמו כדי להבטיח הרשעה מגוחכת - הרי אם לא היו מקודמים, היו אומרים שמחזיקים אותם באיברים רגישים כדי שיגישו את ראשו של אלאור בתמורה לקידום.

הפגם היסודי בעדות אלאור

אלאור בחר, או נותב בידי סביבתו ויועציו, לגרסת "יריתי על מנת לנטרל בידיעה שאני עשוי ליטול חיים, וזאת לאחר שזיהיתי כוונה, אמצעים ויכולת (לבצע פיגוע)". עם כל הכבוד לקריאת פרוטוקולים או הצגות-המחזות משונות של הדיונים בידי שחקנים (קוריוז נחמד לעשר דקות), מה שקובע הוא גם שפת הגוף, והיכולת לפרט, לנמק, להסביר, להתייחס לסרטונים, או במילים פשוטות להגן על עצמו.

אלאור לא הסכים להכיר באפשרות ששגה, ובכך לטעמי שגה פעם שנייה. הוא הגיע לעדות חודשים רבים אחרי יום האירוע, זמן רב אחרי הטראומה של המעצר, ואחרי מאות שעות על הספסל מול השופטים, כולל, תאמינו או לא, גם רגעים מבודחים במשפט, אנושיים מאד. בשלב הזה יש נאשמים שהיו מסתערים על הדוכן. אלאור הגיע אטום, מתוכנת, חושש לסטות במילה מתזקיק גרסתו.

המנטרה "אני לא מתייחס לסרטונים" לא שירתה אותו. השופטים אפשרו לו להתבטא בחופשיות, בחקירה הראשית, הנגדית, והחוזרת, ושאלו את השאלות הנכונות בליבת העניין. הם לא הטילו עליו מורא כמו שופטים רבים באזרחות, ועל כך יש לברך. סא"ל סיטבון חידד סוגיות מבצעיות וממש לא נראה היה שהוא מחפש ש"ג, להבדיל אולי ממפקדים אחרים.

סגירת השורות

די היה בשיחה אקראית אחת, במזנון, עם חיילים המשרתים בבית הדין, כדי להבין את המרחק בצה"ל של ימינו בין מפקדים לחיילים. חייל וחיילת, שייתכן ובעצמם עובדים במזכירות המשפטית ובמגע יומיומי עם השופטים, באו ושאלו את הכתבים "נכון שזה משפט ראווה? אין מצב שיזכו אותו!". יותר משאלאור יזוכה או יורשע מחר, הפער בין לוחמים למפקדים בצבא מדאיג כיוון שהוא סכנה לחוסן החברתי.

במעלה הדרגות, איפשהו באזור המ"פ, מתחלפים התומכים במתנגדים, המאמינים שסרח מול המאמינים שהציל, המאמינים שאלאור הושלך לכלבים מול המאמינים שנהגו בו כדין. לוחמים ואזרחים מאמינים שמפקדים חייבים להעמיד פנים של "יפי נפש וחסידי זכויות אדם" כדי להתקדם.

אין לי ספק שעוד אנשים היו צריכים להיענש בפרשה הזאת - מי שלא ניהלו זירה כמו שצריך, מי שזרקו על אלאור פק"ל כפול של חובש וקשר, מי שלא השכילו לראות שהוא אינו כשיר בעת ההיא למשימה שלו, מי שלא דאגו לתרגל תרחישים ספציפיים של חשד למטען על הגוף, מי שהאצילו חלק מהשליטה בחברון למתיישבים משל היו מיליציות שפועלות בשרותם.

אבל כל אלה מתגמדים לעומת הידיעה שהמוני לוחמים בצה"ל אומרים זה לזה, והיו גם שהתבטאו ברוח זאת במשפט: "הייתי עושה בדיוק אותו דבר כמוהו, הצלתי חיים, וכל ההרצאות של המפקדים על ה***". רמטכ"ל יקר, רוח המפקד שלך רחוקה מלחלחל מטה.

הפוליטיקאים

עצוב שהחוק אינו מונע מפוליטיקאים להופיע באולמות המשפט, ולהפגין את מה שהם מפגינים כלפי הצדדים. תחושת הגועל ממי שבאו לשבת שעה באולם, ללחוץ ידיים, להתראיין, וללכת, רק העמיקה מדיון לדיון. ניקיון המשפט מחייב שהם יישארו היכן שהם - בכנסת ובטלוויזיה, ולא יחליפו מבטים עם אף שופט. (חריג ראוי הוא כשהפוליטיקאי צד לעניין - ראה הופעת נתניהו בבג"ץ הגז, אף שגם שם אפשר היה לטעון להטלת מורא).

אבל במשפט פלילי? חבל שהם יכולים לעשות זאת, לא כשהם שרי ביטחון בפוטנציה, ולא כשהם חברי כנסת צווחניים מהשורה. תגובתם הפבלובית מחר ידועה מראש - אם יזוכה, יתגאו שהיו שם בשבילו, ואם יורשע, 'זאת ההוכחה שהשופטים עוינים אותם פוליטית'.

המשפחה

די בישיבה קצרה על הספסלים לצידם. לא היה צריך את האירוע שהאב לקה בו כדי לראות שההורים אינם בקו הבריאות. גם לא הייתי צריך את הריאיון של האם ב"אולפן שישי" כדי לעמוד על מצבה. הלב נקרע, כי הם חשים שמולם אריות שקורעים את בנם לגזרים וידם קצרה מלהושיע. ברם, צוות הגנה, ויועצים, שאלאור בראש מעייניהם, היו מפצירים בהם שלא להגיע לכל דיון ודיון, שכן זה לא משרת את המשפט, והרושם המחזק של 'התא המשפחתי החם' לא היה נפגע כהוא זה.

מישהו צריך לומר להם: חבר'ה, אלאור לא יוצא להורג מחר, וגם אם יישב בכלא זמן מה, הוא ישוב אליכם, ואתם רוצים לחיות חיים ארוכים ובריאים יחד. התעודדו מהידיעה שהכלא הצבאי אינו בדיוק כלא אזרחי, וכי המעצר בבסיס הפתוח, שיופחת כמובן מהעונש, היה בתנאים נוחים יותר משל רוב הנאשמים בצבא. אני חושש שהמנטרה של להיראות קורבן של המערכת השפיעה עליהם באופן הרה-גורל. הפצרתי פעם אחת באוזני חבר זוטר בצוות ההגנה שיעודד אותם לעקוב אחרי המשפט לעיתים גם מהבית. הצעה אבודה מראש, כמובן.

הערכה אישית, לא מחייבת

סעיף 378 לחוק השיפוט הצבאי מאפשר לבית הדין להחליף את סעיף האישום בסעיף חמור פחות בכל שלב, עד להכרעת הדין - סמכות שעל הנייר רחבה מאד, ובפועל נעשה בה שימוש מצומצם מאד. הוא עשוי להיות מוצא מעניין עבור מי שהתרשמו כי אלאור פעל שלא מתוך נקמנות, אך למרות זאת שגה באופן המחייב הרשעה פלילית. גרימת מוות ברשלנות עולה על הפרק, אך היא תהווה הפתעה שכן לנאשם לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני הסעיף החלופי, והיא כנראה גם מקטינה את הסיכוי לשימוש בהמשך בטענת "ההגנה מן הצדק".