כתב אישום נגד המערכת: המדינה לא נלחמת למען הילדים האוטיסטים

הדר הוא ילד מתוק, אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, אוהב ואהוב עד מאוד. הוא עלה השנה לכיתה א' בבית ספר רגיל ולומד בכיתת תקשורת. מדובר בכיתת חינוך מיוחד שמיועדת לילדים על הספקטרום האוטיסטי ומאפשרת למידה בסביבה מותאמת לצורכי התלמיד בתוך מערך בית ספר רגיל על כל מאפייניו.

לכל ילד בכיתה נכתבת תוכנית לימודים אישית (תל"א) והיא מגובה במטפלים מקצועיים כמו מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת, טיפולים חיוניים לילדים אוטיסטים שמתמודדים עם בעיות התפתחויות שונות.

הרכב הסל הפרא-רפואי משתנה ממוסד למוסד ומשנה לשנה לפי הקצאה שעליה אחראי מרכז תמיכה אזורי (מתי"א) של משרד החינוך ולפי קריטריונים שלנו ההורים הם אינם גלויים. הורים לילדים אוטיסטים העולים לכיתה א' לא יודעים מראש אילו טיפולים הילדים שלהם יקבלו.

אנחנו גילינו שהדר, שמתמודד עם עיכוב שפתי משמעותי, לא יקבל קלינאית תקשורת ולא משום שאין הקצאה אלא משום שבמתי"א לא הצליחו למצוא קלינאית תקשורת לבית ספר שפתח לא פחות מארבע כיתות תקשורת השנה.

כשניסינו לקבל תשובות, הצוות ניסה להרגיע וסיפר שהמורות מקבלות הדרכה ממדריכת קלינאיות תקשורת ומנסות ליישם את החומר הנלמד בכיתות. מדהים. לא צריך קלינאיות תקשורת יותר אז לא צריך לשאול את מתי"א למה יש מדריכת קלינאיות תקשורת שמוצאת זמן להדריך מורות, אבל לא מוצאת זמן לעבוד כקלינאית.

זה המקום לספר שילדים אוטיסטים זכאים להיקף שעות טיפול מסוים לפי חוק ולכן, אם הילד לא מקבל את הטיפול במסגרת החינוכית, הוא זכאי לקבל אותו במכון להתפתחות הילד. אבל, וזה אבל גדול, גם במכון להתפתחות הילד חסרים מטפלים.

אם נתעלם מההליך הבירוקרטי שכולל אינספור שיחות ואלפי טפסים, אין תורים בעתיד הקרוב. מדברים על טווח של חצי שנה ויותר על אף שכל המומחים קובעים באופן חד משמעי כי השנים הראשונות בחייו של הילד הן המכריעות בהתפתחותו. זהו גיל שבו נפערים הפערים הגדולים ביותר. ילד שלא רכש את הכלים הדרושים בגיל צעיר, יתקשה לרכוש אותם מאוחר יותר. לא אני אמרתי את זה. כך זה מופיע בדו"ח רשמי של המדינה משנת 2003.

בלית ברירה, הורים שיש להם את היכולת פונים למטפלים פרטיים. מדובר בכ-350 שקלים, אחת לשבוע, לכל סוג טיפול כי גם יש חוסר במרפאות בעיסוק וגם בקרב מטפלים רגשיים. אז מה יעשו הורים מעוטי יכולת? לא תהיה להם נגישות לטיפולים אלא רק בהמתנה ארוכה עד אין קץ, שאינה סבירה וגורמת לעיתים לנזק שאינו ניתן לתיקון?

מטפלים רבים בוחרים שלא להגיע לעבוד בשירות הציבורי בשל התנאים הגרועים – ואני מבין אותם. הכעס שלי מופנה למשרדי הבריאות והחינוך, שלא עושים מספיק והמתי"א (כאמור גוף של משרד החינוך), שלא נלחמים עבור תנאי ההעסקה של המטפלים, שורפים משכורות על מדריכות של מדריכות ועל מנהלות תחומים שיודעות לדבר יפה להורים במקום לטפל בילדים.

ככל שהילדים שלנו יהיו עצמאיים יותר בבגרותם, הם יהוו פחות נטל כלכלי גם עליכם.

דימה פולג הוא אבא מיוחד ומנכ"ל סטודיו זאיץ

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com