יחסינו לאן: המשבר בין ארה"ב לישראל לא דומה לקודמים לו | דעה

המשבר המדיני מול ארצות הברית הוא אחד המשברים המשמעותיים ביותר שגרמה המהפכה המשפטית, כאשר הנשיא ג'ו ביידן וגורמים בבית הלבן לא מפסיקים להטיח בממשלה הנוכחית גינויים קשים, ובתגובה לכך, "גורמים בכירים" כאלו ואחרים מנסים להרגיע את הרוחות, בטענה כי מדובר בסך הכל במשבר אחד מיני רבים, שפקדו את החברות האמיצה בין שתי המדינות במרוצת ההיסטוריה.

מפתה לרצות להאמין לקולות המלאכותיים, ה"מרגיעים", ולחשוב כי "זו רק עוד תקופה". אולם, בחינה של גינויים קודמים של הבית הלבן נגד ישראל מוכיחה כי המשבר הנוכחי ביחסי המדינות הוא שונה - ולא רק כי כי מדובר בגינוי הראשון של המעצמה המבקר את מדיניות הפנים בישראל.

נחזור לאירועי השבוע שהיה: ביום רביעי שעבר, תומאס פרידמן, הפרשן הבכיר של "הניו יורק טיימס", המקורב לנשיא ביידן, כתב במאמרו כי "'הערכה מחודשת' של יחסי ישראל וארצות הברית מצד וושינגטון היא 'בלתי נמנעת'". לטענת פרידמן, ביידן עתיד להודיע על כינונה של ההערכה המחודשת פנים-מול-פנים אל מול הנשיא הרצוג, בביקורו בבית הלבן השבוע.

"גורם מדיני בכיר" טען בתגובה כי "איננו מכירים החלטה על 'הערכה מחדש' של הממשל האמריקני", והוסיף כי "לא מדובר בתופעה חדשה. ממשל פורד הכריז על 'הערכה מחדש' מול ממשלת רבין, ממשל רייגן עשה זאת מול ממשלת בגין, ממשל בוש האב עשה זאת מול ממשלת שמיר, וממשל בוש הבן עשה זאת מול ממשלות ברק ושרון".

"הגורם המדיני הבכיר" לא טועה. מושג ה"הערכה מחדש" בכלל נתבע בשנת 1974, אז כיהן יצחק רבין כראש ממשלה, והוא כינוי לתקופה של צינון דיפלומטי ביחסי ארצות הברית-ישראל, עקב אי-ההיענות הישראלית לדרישות האמריקאיות במשא ומתן להסכם הביניים בין ישראל למצרים, שנחתם בסופו של דבר בספטמבר 1975 לאחר סיומה של ההערכה מחדש. הסנקציות שהופעלו על ידי ארה"ב בשנים אלו כללו את צמצום הסיוע הכלכלי והביטחוני לישראל.

מאז, נעשה שימוש בביטוי "הערכה מחדש" בכל פעם שישראל ביצעה מהלך מדיני שאינו הולם את חזונה של ארה"ב לעתיד של המזרח התיכון, כלומר צעד שהרחיק את פתרון הסכסוך באמצעות כינון שתי מדינות לשני עמים. זה קרה לא מעט פעמים, כפי שניתן להבין מדבריו של הגורם המדיני - בגין, שמיר, ברק, שרון, נתניהו ב-2015, כולם זכו לגינויים, סנקציות, והערכות מחדש.

אז מדוע דווקא הגינויים שמגיעים לאחרונה וקשורים למהפכה המשפטית, מעוררים אי-נוחות גדולה בקרב אזרחיה, מנהיגיה ואוהביה של ישראל? באמצעות החקיקה המשפטית, ישראל אט אט מפרידה את עצמה מ"חברתה הטובה בעולם", וכן מבדלת את עצמה ממנה מבחינה אידיאולוגית, קיומית, ערכית וזהותית. כל מי שמכיר את ארצות הברית ולו במעט, יודע כמה אלו חשובות לממשל האמריקני ולעם האמריקני.

ישראל, מאז הקמתה, התאימה את עצמה, בצורה מודעת או לא מודעת, לאתוס האמריקני, שהתמצק לברזל אחרי מלחמת העולם השנייה: החופש הוא קדוש, והוא מושג על ידי דמוקרטיה ומערכת איזונים ובלמים מיטיבה, ועל ידי התרחקות מהאידיאלים של "צירי-רשע" מתחלפים למיניהם.

יש הטוענים כי השמאל האמריקני השתנה והפך לרדיקלי, ועל כן לא מתקבלת המהפכה המשפטית כפי שהיא. זה נכון שקיימת ירידה דרמטית באחוזי התמיכה בישראל בקרב האוכלוסייה הכללית בארה"ב, בעיקר בקרב צעירים, וגם בתוך הקהילה היהודית במדינה, הדמוקרטית ברובה, אבל הטיעון הזה לא מחזיק כי הנשיא ביידן הוא אוהד-ישראל ידוע, בדומה לקלינטון ומנהיגים דמוקרטיים רבים אחרים, ששייכים לזן הולך ונעלם.

במידה והחקיקה המשפטית תעבור, ישראל תהפוך לעוד מדינה זרה, מנוכרת, ובעיקר "אחרת". עוד מדינה שמנהלת יחסים דיפלומטיים סבירים עם ארה"ב, ונמצאת תחת חסותה, מבלי לחלוק איתה את אותו קשר מאחד ובלתי מתפשר, כמעט משפחתי, שהיו לשתי הישויות הללו עד היום. ההבדל הוא שהקיום של מדינות החסות הסמי-דמוקרטיות שמנהלות קשרים דיפולמטיים חיובים עם ארה"ב - לא תלוי בה באופן כה מובהק.

לכן, המשמעות של התנערותה של ארה"ב מישראל חמורה ומסוכנת מאוד - ועל כן מדאיגה רבים כל כך. מבחינה ביטחונית-כלכלית, ארה"ב יכולה להטיל סנקציות כמו אלו שנראו ב-1974, על מתן אמצעי לחימה או מימונים. מבחינה דיפלומטית, במידה וארה"ב לא תתמוך בישראל בצורה מובהקת, ישראל עלולה לאבד את הליגיטימיות שלה בעולם. כמובן שהכלכלה תיהרס במצב כזה, והאיום הביטחוני יגבר - אבל הסכנה האמיתית היא שככל שמדינה מבודדת יותר מהעולם, היא מועדת יותר להיהרס על ידי הדיקטטורה השולטת בה.

תמר אוטמזגין היא עורכת בדסק הדיגיטל של חדשות 13