ליזום - ולא לחכות למתקפה: השינוי הנדרש במדיניות הישראלית
לישראל הייתה מדיניות ארוכת שנים של הכלה ופסיביות, אך בשנת הלחימה הנוכחית יש לקח ברור - הרבה יותר קל לתכנן ולפעול כשאתה יוזם ומוביל, ולא כשאתה מחכה למתקפתו של היריב. פיצוץ מכשירי הקשר, פגיעה באמל"ח וחיסול צמרת חיזבאללה בבונקר - כך ישראל מעצבת מחדש את המציאות במו ידיה. הגיע הזמן להפסיק עם מדיניות פסיבית - ולעבור באופן קבוע למדיניות יוזמת
משהו השתנה בתקופה האחרונה. המהלכים הצבאיים בלבנון הפיחו רוח חדשה של הצלחה, עוצמה, נחישות, ומעל הכל - תכנון, יוזמה ומדיניות שתומכת בעיצוב מחדש של המציאות במו ידינו. זו הציונות. אחרי כמעט שנה של הגנה פעילה, תכנון וחשיבה, במחיר של פינוי חבל ארץ שלם - צה"ל והמדינה התחילו ליזום. ישראל החלה להוביל מבצעים נועזים כמו פיצוץ מכשירי הקשר, פגיעה באמל"ח וחיסול צמרת חיזבאללה בבונקר. מישהו חשב על זה קודם. הכינו את המהלך.
זה שינוי כיוון מהמדיניות ארוכת השנים של הכלה ופסיביות, בדיוק כמו מול רצועת עזה. בשנת הלחימה הזו יש לקח ברור - הרבה יותר קל לתכנן ולפעול כשאתה יוזם ומוביל, מאשר כשאתה מחכה למתקפה של היריב. יותר קל לתקוף מאשר להגן. יש עוד לקח: זה בדיוק אותו דבר גם בתחום המדיני, הכלכלי, החברתי - האם אתה מנהל או מתנהל.
זו המשימה. ליזום ולחשוב קדימה. איך אנחנו רוצים שתראה השכנות עם לבנון? מה אנחנו עושים כדי לייצר כוח בצד השני שיפעל נגד הקיצונים? איזה הסדר מדיני אנחנו רוצים להוביל ברתימת ארה"ב ומדינות נוספות? כך גם לגבי עזה - מה נעשה עם הפלסטינים? איך מייצרים שם מציאות אחרת בעוד כמה שנים? איזה לחצים ותקווה אפשר לייצר כבר עכשיו כדי להחזיר את החטופים? והאם לא נקלענו כבר לפסיבות מחשבתית? ממשיכים לפעול ואומרים - נראה מה יהיה.
הבעיה עם יוזמה והובלה היא שהיא דורשת לקיחת אחריות. מי שמוביל נוטל על עצמו את הסיכון. מבצע סיני, אנטבה ומלחמת שלום הגליל, מהלכי אוסלו, ההתנתקות והיציאה מלבנון - אלה מהלכים שישראל הובילה ויזמה. לא כל התוכניות יצאו לפועל, חלק מהן גם נכשלו, אבל זה הרבה יותר נכון מאשר המדיניות הישראלית להמתנה להצעות של אחרים תוך שהיא מסכלת ומיישמת באופן חלקי. הגיע הזמן להפסיק עם מדיניות פסיבית ולעבור למדיניות יוזמת. אחריות והובלה.