הם ראו הכול בעוטף, כשאחרים עצמו עיניים. חובתנו להילחם עבורם

זאת הייתה בחירה בלתי אפשרית: רועי עידן, צלם ynet ואשתו סמדר, שנרצחו לעיני ילדיהם בביתם; יניב זהר, הצלם של "ישראל היום", אשתו יסמין ובנותיהם קשת ותכלת שנרצחו בממ"ד; אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב האהוב שיצא להגן על תושביו ונרצח עם בנו ניצן; אלעד קציר, שנחטף לרצועה עם אמו חנה ונרצח בשבי חמאס; שחר אביאני, הרבש"ץ הגיבור של כפר עזה שהציל בגופו את משפתחו וחברים רבים בקיבוץ; אילן פיורנטינו, הרבש"ץ של קיבוץ נחל עוז שיצא תחת אש לחלץ את אריאל; הבן של יניב זהר, שיצא לריצת בוקר והציל את חייו - ואז שוב יצא ונפל בקרב על הבית, וגיל תעסה שקפץ על הרימון והציל את ילדיו. לאן הולכים? לנחל עוז? לכפר עזה? לנתיב העשרה? לבארי? למבטחים? אולי לכרם שלום?.

השנה, בפעם הראשונה, לא הלכתי לבית העלמין. יצאתי לרוץ. לרוץ לזכרם. להקדיש לכל אחד ואחד מהם את הזמן שלו. במחשבות. לכל אחד מהם הסיפור שלו. המורשת שהשאיר והכאב העצום. אבל יש גם מכנה משותף אחד לכולם: כמה שהם אהבו את העוטף. זה לא היה מטעמי נוחות או מרחב, אפילו לא הטבות מס - כמו שנוהגים להקניט אותנו לפעמים. קיבוצים ומושבים יש גם מחוץ לעוטף. זה היה מתוך אידיאולוגיה; מתוך ציונות אמיתית, של פעם.

רועי, יניב, אלעד, שחר, אילן וגיל כל כך אהבו את העוטף. הם ידעו הכול על מה שקורה מעבר לגדר, על האויבים שלנו. הם ראו בעיניים, כשהיו מי שבחרו לעצום אותן. אבל הם האמינו שזה הבית שלנו ואנחנו כאן כדי להילחם עליו. אופיר ליבשטיין נהג לומר שהעוטף זה 95% גן עדן ו-5% גיהנום. חשבתי שהוא מגזים. אמרתי לו את זה, אבל גם הבנתי שהאהבה שלו למקום חזקה יותר מהתרגילים בחשבון. ביום הזה, חשבון הנפש הוא של כולנו. בלי יוצא מי הכלל.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד. כולנו מחויבים להסתכל על התמונות שלהם, להיישיר מבט לאלה שהקריבו את חייהם עבורנו ולזכור שהם לא נפלו לשווא; שעכשיו התפקיד שלנו הוא להילחם עבורם על הבית. הבית של כולנו. לא רק של תושבי העוטף; ולהילחם עבורם, עבור משפחתם, עבור חבריהם. להבטיח שנעמוד לצידם עד שכל החטופים יחזרו הביתה, עד שנהפוך את העוטף למה שאופיר ליבשטיין חלם וכל כך האמין. 100% גן עדן.