בלי חקלאות אין פריפריה | דעה

מדינת ישראל לא לומדת מהניסיון. היא לא למדה ממשבר הקורונה, לא ממשברים מדיניים ולא מהתמורות הכלכליות בעולם. אחרת, קשה להבין כיצד מפקירה המדינה את אחריותה על ביטחון המזון בישראל, השקול לנכס לאומי. או לחילופין, כיצד מאפשרת המדינה לקומץ יבואנים ורשתות בבעלות אילי הון, לשלוט ביד רמה על שוק המזון בישראל. פירמידה הפוכה ומקוממת, שבה אליטה מצומצמת מכתיבה לציבור הרחב מה הוא יקנה - ברצותה היא תעלה מחירים, ברצותה תשווק באגרסיביות מוצרים הנושאים רווחים גבוהים עבורם.

הדהירה חסרת המעצורים לעבר הייבוא הפרוע מוסיפה ומעצימה את כוחה של האליטה העסקית על חשבון השכבות הבינוניות והחלשות. מדובר בלא פחות משוק אכזרי, ציני ומנוכר, נטול רגישות לצורכי החברה הישראלית. ראו מה קרה למחלבות רמת הגולן. דווקא בפריפריה, דווקא היכן שחיזוק הכוח היצרני והגדלת מקורות התעסוקה הם צו השעה, קורה בדיוק הפוך.

המחלבות נקלעו למשבר קשה למול אטימות המדינה ודורסנותם של רשתות השיווק. מאות רפתנים, עובדים ומשפחות המוצאים עצמם חסרי אונים לנוכח סימני השאלה סביב עתיד המחלבות, סביבם עתידם האישי. ומהיכן תגיע ישועתם? הרי ברור לכל כי מקור הפרסה העיקרי בפריפריה הוא בעבודה החקלאית. אותם אנשים צנועים וערכיים, היוצאים מדי יום לייצר מוצרי חקלאות מהאיכותיים והטובים בעולם.

ברמת הגולן, בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגבול הלבנון. משקים קהילתיים ומשפחתיים, שנבנו דור אחר דור, בשם אהבת המדינה ואדמתה, בשם הסולידריות, הערבות ההדדית והשותפות. כל מעייניהם להתקיים בכבוד אולם בעיקר למלא את שליחותם בשמירה על הביטחון התזונתי בישראל. הם מתמודדים עם אתגרים עצומים על בסיס יומיומי, הם נמצאים בכל נקודה כדי להבטיח אספקת מזון שוטפת בכל עת ותנאי.

עד כמה שהצורך הלאומי בהם רק מתחזק, מדינת ישראל פעלה לחלוטין אחרת. בשנים האחרונות חוו החקלאים התעללות של ממש. רפורמות על גבי רפורמות, גזירות תובעניות, עוולות חסרות תקדים. היו מי שהצדיקו זאת במאבק ביוקר המחייה, דרך פתיחת השוק החקלאי לייבוא. האמנם?

די לראות את הזינוק המטאורי בסל הקניות שלנו, כמו במחירי החמאה המיובאת, כדי להבין כי ההבטחה הגדולה היא למעשה ניסיון להנדסת התודעה ותו לא. ניסיון לקצור אהדה ציבורית על-ידי מסרים פופוליסטיים, או שמא דמגוגיים, ללא כל תכלית ממשית. בסופו של דבר, המדינה צריכה להחזיר לעצמה את האחריות הלאומית והחברתית.

המדינה צריכה להיות שם בכדי לעודד את המגזר החקלאי היצרני והתוצרת המקומית בכל הארץ, ובייחוד באזורים היותר מאתגרים. הרי זהו גם הבסיס להתיישבות באותם אזורים, שחשיבותם לא תסולא בפז גם בחיזוק ריבונותה של ישראל וביטחונה. בלי מקורות תעסוקה, בלי עוגנים חקלאיים, אך תתעצם ההגירה השלילית של הדור הצעיר בפריפריה למדינה אחרת, הלוא היא "מדינת תל אביב".

האם לשם מכוונת המדינה? הגיע הזמן ללמוד מהניסיון ולשנות את התפיסה ביחס לחקלאות הישראלית. אין ולא יהיה ערוץ עוקף חקלאות, בכדי להשיג יעדים לאומיים, כלכליים וחברתיים. אין ולא יהיה תחליף לחיזוק הייצור החקלאי, בשוק מתוכנן ומפוקח במוצרי יסוד, בכדי שלעולם לא יחסר מזון בישראל, יחד עם עוד מרכיב מהותי - במחירים השווים לכל כיס. והנה הפתרון: במקום הצבת המדיניות הקפיטליסטית כחזות הכל, ראוי וצריך לשלב מדיניות חברתית, המאזנת בין מוקדי הכוח בשוק המזון ורגישה גם לצורכי הפריפריה. ולא – נאבד אותה.

ליאור שמחה הוא מנכ"ל ארגון יצרני החלב

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com