ירי כוחותינו אינו גזירת גורל • דעה

ההתייחסות לקורבנות ירי כוחותינו כגזירת הגורל, משל היו תאונות דרכים שבלתי אפשרי למנוע, יסודה בטעות. כשמתרחש אסון כזה, כפי שאירע בליל יום שני האחרון ליד טול כרם, נשאלת השאלה כיצד לא נמצא עד היום המענה לאובדן המיותר הזה של חיי אדם.

ההתייחסות לסוגיה זו מזכירה לי את הביקורת על מסכי הפלזמה של מלחמת לבנון השנייה, קרי, אנו מצטיינים בתיאוריה ובניתוח, וחלשים במתן פתרונות. בצה"ל המציאו לסוגיה הזאת שמות שונים: ירי דו - צדדי (דו"צ), ירי הדדי, אש כוחותינו, ירי מאש כוחותינו וירבע"ם – ירי בין עמיתים. מה שחבל הוא שבניגוד לשפע ההגדרות קיימת דלות בתחום הפתרונות.

מומחים המנסים לתרץ את העלייה באירועי ירי דו"צ נתלים "בדיוק ובקטלניות של כלי הנשק". לאישוש טענותיהם הם מדגישים שבעוד שבמלחמת העולם הראשונה (1918-1914) אחוז הנפגעים מאירועים אלה היה 11, אזי במלחמת המפרץ (1991) הוא קפץ ל-22. סליחה, אבל מה זה קשור לירי שהתרחש בקו התפר? מה זה קשור לירי שהרג שני מ"פים בכירים ביחידת החי"ר בנבי מוסא?

הסוגיה היא סוגיה מורכבת. חלקה הראשון של הבעיה נובע מהיעדר משמעת - משמעת מבצעית כמו גם משמעת אישית. החלק השני, שאמור לכסות לכאורה את מנעד "גזירות גורל", מצוי בטכנולוגיה שלצערנו הולכת ומתיישנת משום שבמערכת הביטחון אין לה דורש.

שאלו פעם את אחד המג"דים, מה החלום שלו בהקשר לירי דו"צ ותשובתו הייתה: "כשאני אכוון את הנשק שלי למטרה, תימצא מערכת בקרבת מקום שתוודא האם מישהו מכוחותינו נמצא בקו הירי, ותשובה חיובית תלווה בקבלת התרעה רעשנית, הרעדה של כלי הנשק או הבהוב של אור בוהק". יש מערכות כאלה.

מערכות מסוג זה כבר הוצעו ונבחנו וככל הנראה לא נרכשו. הסיבה כנראה – עלות מול תועלת. דומה שההחלטה היחידה שהתעלמה משיקולי עלות תועלת הייתה השימוש המבצעי בכיפת הברזל. טיל מיירט ששווה מאה אלף דולר ויותר משוגר לעבר רקטה שהורכבה ב-100 שקלים וכיום כבר איש לא שואל מדוע.

הפתרונות לצמצום ירי בשוגג קיימים כבר זמן רב. מי שאוסר על רכישתם כנראה מאמין סטטיסטיקה קרי, אחוז האירועים לעומת היקף הפעילות הוא שולי וההשקעה לא כדאית.

אל"מ (מיל') ד"ר משה אלעד שירת בתפקידים בכירים בשטחים ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי