פרשת אלון קסטיאל כמראה: החטא ועונשו המגוחך • דעה

פרשת אלון קסטיאל מוכיחה שוב כי העובדה שברובן המכריע של פרשיות ההטרדה, שזוכות להד תקשורתי נרחב, מעורבים אישי ציבור ידועים בעבר ובהווה, גורמת לתודעה ציבורית מוטעית. ברוב המקרים מסוג זה נטען כי מדובר ביחסי מרות שנבעו מתפקיד בכיר או פערי מעמד בין התוקפן לקורבן.

אותה תפיסה מוטעית, שבוחרת למתוח קו ישיר בין יחסי מרות לניצול מיני, מתמזגת היטב עם הקו המעורפל והלקוי של הגדרות החוק לעבירות חמורות על רקע מיני, וכך מתקבעת בתודעת הציבור הנחת יסוד שטחית ושגויה כי יחסי שררה מהווים מצע נוח לניבוי תקיפה מינית עתידית.

רוב בני האדם שמגלים עניין בסיסי במתרחש סביבם מודעים למקרי תקיפה על רקע מיני בשל חשיפתם מדי פעם בכלי התקשורת. ברוב המקרים, הזעזוע והפרשנות למניע התקיפה נובעים בעיקר מזהות התוקפים, שכן אילולא היה מדובר בידוענים, ספק רב אם אותם מקרים היו נחשפים וזוכים לתהודה ציבורית כלשהי. ברם, במציאות היומיומית אלפי קורבנות משני המינים, ילדים וילדות, צעירים ובגירים מכל גווני האוכלוסייה הישראלית ללא יוצא מן הכלל, חשופים מדי יום לפגיעות והטרדות על בסיס יומיומי בשיחות חולין, במקום העבודה, בבית הספר או בחצר בית הכנסת, וכמעט בכל מקום בו מתקהלים אנשים באופן קבוע (כולל מקומות ניידים כגון אוטובוסים או רכבות). מקרי תקיפה של קורבנות אלה שהינם השכיחים יותר, אינם מקבלים במה וחשיפה, דבר התורם לתפיסה חד ממדית כי היתכנותה של תקיפה מינית כזאת סביר שתתרחש בעיקר במסגרת יחסי מרות.

אחד מהמניעים לעבירות על רקע מיני הוא היעדר מנגנון בלימה הכרחי לדחיית סיפוקים ושליטה עצמית. נכון הדבר שלא ניתן להתעלם ממוטיב הכוח ותחושת השליטה והעליונות התורמים במקרים רבים להגברת המוטיבציה של התוקף, אך סימונה של אותה תחושת עליונות כגורם מרכזי לאירועי תקיפה מינית, חוטא לאמת ומתווך לציבור מידע צהוב ושטחי שמעבר להיבט הרכילותי וסיפוק יצר המציצנות של הקהל, אין בו דבר לתועלת הציבור.

מעיון מושכל בהשלכות לטווח ארוך של חשיפת עבירות אישי ציבור וידוענים שהשתמשו בכוחם ומעמדם הרם לסיפוק צרכיהם, שבמקרים רבים גודעת במכה אחת  שנות קריירה מצליחה ומוניטין שנרכש בעמל רב, ניתן לקבוע כי המטרה העיקרית של פרסום זהות התוקפים שהואשמו בהטרדה או תקיפה מינית לכאורה, שככל הנראה גם מהווה שיקול מרכזי של חושפי הפרשות היא העצמת המודעות לתופעה החמורה ועידוד מתלוננות נוספות שלא לשתוק.

אך אליה וקוץ בה. הצמיחה המשמעותית במספר התלונות על רקע מיני המוגשות מדי שנה מלמדת כי הנרטיב התקשורתי של העבירות המיניות גורם לתופעה המכונה בשיח הקרימינולוגי 'קופיקאט', שבמקרה זה מעודדת סוטים שטרם נחשפו לשחרר מעצורים ולתור אחר הקורבן הבא.

הדבר המחזק את המוטיבציה לתקוף הוא הסיכוי הקלוש לשלם מחיר כבד על המעשה. על פי נתוני העבר, הפרקליטות מגישה כתבי אישום רק על 10 עד 20 אחוזים ממקרי התקיפה המינית המדווחים למשטרה. תיקי עבירות מין שהגיעו לבתי המשפט ומסתיימים בהכרעה נגד הנאשם, השולחת אותו לענישה מכל סוג שהיא, אינם מתפרסמים בתקשורת באופן שוטף. במקרים שכן פורסמו, הידיעה מינורית לעומת ה-"חגיגה התקשורתית" שאפיינה את עצם החשד בתקיפה. כתוצאה מכך, ציבור הקורבנות והתוקפים הפוטנציאליים זוכר רק את פרטי התקיפה על שלל מעורביה ,ואין הפנמה של העובדה כי מעבר לגינוי חברתי, מדובר בעבירה שבצידה ענישה ונזק לנאשם ולקורבן.

ד"ר לימור יהודה וד"ר באטריס קוסקס ויליאמס הן מרצות בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com