ייבוא? זול היום יכול לעלות ביוקר בעתיד

בעשור האחרון, יוקר המחיה בישראל הפך למטרה הכמעט בלעדית של מדיניות הממשלה. חלק מרכזי בשיח התקשורתי לגבי יוקר המחיה תופסת השאיפה הקבועה לבטל את התכנון בענף החלב ולפתוח ליבוא – על מנת להוזיל חלק מעלות סל המזון.

רבים מדי בטוחים, כי ייבוא חלב הוא הפתרון המושלם, אך הם מתעלמים מכמה נקודות קריטיות שעלולות, שלא מתוך כוונה, אף להעלות את יוקר המחיה ובתוך כך לפגוע באלפי עובדים בחקלאות הישראלית ובענף המזון.

אף מדינה בעולם, בטח מדינה קטנה כמו ישראל, לא יכולה להסתמך רק על ייצור מקומי או רק על ייבוא. אמנם העולם גדול ולכאורה קיים פוטנציאל לייבא ממדינות רבות, אבל בדיקה כלכלית מדוקדקת מגלה שמקורות היבוא של מרבית מוצרי המזון הטרי מוגבלים. כך למשל, כשרוצים לפתוח את שוק החלב לייבוא, צריך לקחת בחשבון שהמקורות לא כל כך מגוונים כמו שאנחנו נוטים לחשוב, ופגיעה בייצור המקומי ללא מענה יציב מייבוא, עלולה לפגוע משמעותית בענף. במקרה כזה, שבו נהיה תלויים באופן משמעותי בייבוא, אנחנו עלולים לגלות שהזול היום יכול לעלות לנו ביוקר בעתיד.

זוכרים שבתחילת שנות ה-2000, מדינת ישראל הייתה מצויה במשבר מים חמור? הכינרת התקרבה לקו השחור אחרי שנות בצורת רבות ומשק המים בישראל עמד בפני סכנה. אחד הרעיונות שרווחו באותה התקופה היה לייבא מים מטורקיה, שלה היו עתודות מים רבות ויחסים חמים עם ישראל.

בחלוף עשור התמונה התהפכה לחלוטין וטורקיה כבר אינה נחשבת לידידה קרובה של ישראל כפי שהייתה. זו דוגמה מצוינת ליחסים משתנים בין מדינות, שחייבים להילקח בחשבון, כשמחליטים על אסטרטגיית ייבוא במוצר בסיסי ומשמעותי אשר הוא בעל משמעויות ברמה הלאומית.

צריכת החלב בישראל נחשבת יחסית יציבה לאורך השנה, אך ייצור החלב הגולמי תנודתי בהתאם למשתנים רבים וביניהם גם עונות השנה. כדי להבטיח שכמות החלב לאורך כל השנה תענה על הביקוש היציב, הענף מחייב ויסות של כמויות הייצור.

לא מדובר בבחירה אלא במאפיינים היסודיים של תהליכי הייצור בענף. לכן, ויסות הכמויות מחייב תכנון של משק החלב ומכאן עולה השאלה: מי יתכנן אותו? בפני הציבור עומדות שלוש אפשרויות - תכנון על ידי המחלבות, תכנון על ידי החקלאים או תכנון על ידי הממשלה.

ניהול מדיניות אחראית מחייב לבחון מי כדאי שיתכנן את הענף מבחינת האינטרס הציבורי הרחב. בחינה מפוקחת מגלה, שרק המדינה היא הגוף שיכול לקחת בחשבון את האינטרסים של כלל הגורמים: האיזון בין הצרכנים ליצרנים, בין הרפתות למחלבות, בין הטווח הקצר לטווח הארוך, בין הסביבה לכלכלה ועוד.

גם אם הממשלה תחליט לשנות את המדיניות בענף החלב והתכנון יעבור לגורם אחר, חשוב שנזכור שלענף מגוון מטרות לאומיות, כשהמחיר לצרכן הוא רק אחת מהן. מטרת על משמעותית של הענף היא הבטחתה של תשתית המזון הטרי של ישראל. הממשלה מחויבת להבטיח לתושביה אספקת מזון יציבה לאורך כל השנה ובכל מצב. זוהי חובה לאומית.

כאן חייבים לזכור: החקלאות אינה אקורדיון. לא ניתן לכווץ אותה לאורך שנים, ואז ברגע אחד, כשנבין שאנחנו זקוקים לה, נלחץ על כפתור ונגדיל אותה חזרה ברגע אחד. הקמה של רפת זו השקעה אדירה, עתירת הון והיא לבטח לא מתרחשת מהיום למחר. אם נכווץ את הייצור המקומי ורפתות ייסגרו, זו תהיה משימה קשה וארוכה מאוד להחזיר אותן - אם בכלל יהיה מי שיעז להקים אותן מחדש.

מטרה משמעותית נוספת של הענף היא הבטחת מגוון של יחידות ייצור מבחינת גודל ופריסה גיאוגרפית. כלומר, על הכף מונחת גם פרנסתם של אלפים – הן במעגל הראשון של הרפתות והן במעגלים שמספקים את השירותים המשלימים שלהם הרפתות זקוקות.

פתיחה לייבוא אינה מבטיחה אוטומטית מחיר זול לצרכן. ניסיון העבר מראה שרפורמות ממשלתיות רבות לא התפתחו לפי מה שציפו שיקרה. סיכוי סביר שבגלל גודלה של ישראל, הייבוא יוחזק בידיהם של מספר מצומצם של יבואנים, ולמעשה נקבל שוק ריכוזי לאורך כל שרשרת הייצור והשיווק. תוסיפו לכך את העובדה שקיימת מגבלה על היכולת לייצא חלב מישראל ואת הירידה במספר החקלאים, ונקבל שהסיכוי שהמחיר לצרכן לא ירד, אך מקומות עבודה רבים ייעלמו ותשתית לאומית חיונית תיעלם.

לכן, לפני שנחפזים לבצע צעדים משמעותיים, על הממשלה לקבוע באופן ברור מהן מטרותיו של ענף החלב, לשקלל את כלל המרכיבים וההשפעות, ולבדוק האם התועלות שיושגו אכן עולות על החסרונות ולא מסתכמות בכמה אגורות.

עמית בן צור הוא מנהל מכון המחקר "יסודות"

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com