שלטון העם - ולא שלטון "שומרי הסף" | דעה
נתניהו השביע ממשלה מסוכנת שתפעל באופן ישיר נגד רוב הקהילות והציבורים שמרכיבים את החברה הישראלית, וכן נגד הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים. אם ברצוננו לשנות את כיוון ההגה של הספינה, עלינו להתעקש לנהל מערכה על סדרי השלטון במדינה - ולדרוש דמוקרטיזציה עמוקה שלהם
בנימין נתניהו הכריז "עלה בידי" והשביע ממשלה חדשה ומסוכנת, שתפעל באופן ישיר נגד רוב הקהילות והציבורים שמרכיבים את החברה הישראלית, וכן נגד הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים. נתניהו, שהוא פוליטיקאי ימני-פופוליסטי, נוהג בדומה לתאומיו הרעיוניים בעולם (ויקטור אורבן בהונגריה, מארין לה פן בצרפת וכו'), והוא וממשלתו מבקשים לחלק את החברה לשתי קבוצות.
מצד אחד, קבוצת "הנאמנים", שמתאפיינת בכך שאת זהותה האתנית-הלאומית יש לפרש באופן קנאי ושמרני, ומולה - קבוצת "הבלתי נאמנים", המורכבים גם ממיעוטים (כאשר אצלנו מדובר קודם כל במיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני בתוך מדינת ישראל) וגם מבני קבוצת הרוב, אשר נותרים מחוץ להגדרה הלאומנית של הזהות (ליברלים, חילונים, תומכי מפלגות השמאל, עולים שאינם יהודים עלפי ההלכה וכו').
הימין הפופוליסטי מכנה בשם "עם" את אותו הציבור הגדול מקרב האזרחים העומדים בקריטריונים שלו, והוא נשבע לצאת בשמם למלחמת חורמה בכל יתר הקבוצות. כמובן שגם אנשים הנמנים עם הגדרת "העם", שהימין הפופוליסטי דוגל בה, יסבלו אף הם ממדיניות הממשלה בתחומים השונים - אם זה המשך המדיניות הניאו-ליברלית של קיצוצים והפרטה, אם זה הסלמה מול הפלסטינים בשטחים הכבושים, ואם זה המערכה בה ינקטו מרכיבי הקואליציה נגד ציבור הנשים וקהילת הלהט"ב.
מול הניכוס של מושג "העם" בידי הימין הפופוליסטי, נוקט המחנה הליברלי בישראל בתגובה שנעה בין השלמה עם מעמדו כמיעוט ובקשה לאוטונומיה והגנה מפני המדינה, לבין גישה אופטימית מעט יותר, שסבורה שמחנה מתנגדי הממשלה מהווה מעין "חצי עם".
שתי הגישות נשענות לא רק על התנגדות לימין הפוליטי, אלא גם על ניכור ובוז כלפי הבסיסים החברתיים עליהם נשענת הממשלה החדשה. משום כך, מעמיד המחנה הליברלי במרכז תקוותו ובמוקד תפיסתו את "שומרי הסף" - אותם גורמים בלתי נבחרים (שופטים, קצינים, פקידים וכו') שאמורים לשמור על ערכי הליבה הנהוגים בדמוקרטיה ליברלית, ולעשות זאת "באופן מקצועי וממלכתי".
המשמעות היא שלמרות שעל פניו הימין הפופוליסטי והמחנה הליברלי הם הפכים, למעשה הם משלימים זה את זה. כשהימין הפופוליסטי מנכס את מושג העם כדי לבסס שלטון רוב ללא מעצורים, המחנה הליברלי מאפשר את הניכוס הזה ומתעקש רק על המעצורים (שומרי הסף). נראה שחלקים במחנה הליברלי פשוט קיבלו את הטענה שבן גביר, סמוטריץ' ונתניהו הם "נציגי העם", וכעת הוא מבקש לחזק מוסדות ותפקידים שלא עומדים לבחירת האזרחים (כמו שופטי בית המשפט העליון או הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה) כדי "להגן על הדמוקרטיה" מפני אזרחי המדינה, שנתפסים כבלתי אחראים, ואולי אף כאספסוף מסוכן.
אם ברצוננו לשנות את כיוון ההגה של הספינה כולה, עלינו להתעקש על שני חלקי המושג "שלטון העם". ראשית, להתעקש לצקת משמעות מכילה ורחבה לתוך מושג "העם", במובן שכולל את כל האנשים שחיים כאן - במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים. שנית, להתעקש לנהל מערכה על השלטון, במובן זה שהמשימה היא לא להסתפק רק בכך שמקצת האנשים (שיכולים לאפשר לעצמם) יהנו מהאפשרות לייצר לעצמם מרחבים אוטונומיים הפורשים מהכלל, אלא לנהל מערכה על סדרי השלטון במדינה, ולדרוש דמוקרטיזציה עמוקה שלהם, כדי לאפשר למירב האנשים את מירב היכולת לעצב את חייהם באופן קולקטיבי.
שני אלה יחד מסמנים לנו את דרך ההתנגדות הרצויה והאפקטיבית מול הממשלה הנכנסת - סולידריות בין קבוצות וקהילות שונות סביב האינטרסים המשותפים והצרכים השונים. זה אומר, למשל, לא להסתפק בעיריות חזקות ואמידות שיכולות לאפשר לעצמן לממן מתקציבן את התכניות שמשרד החינוך בהובלת אבי מעוז יחליט להפסיק לתקצב, אלא לנהל מערכה על דמותה של הפרהסיה במדינה, ולדאוג שכל עירייה וכל בית-ספר יוכלו לספק את התוכניות האלו.
סולידריות בין קבוצות וקהילות שונות פירושה גם לתמוך בצעדים שמקטינים את הפערים החברתיים במדינה, לדוגמא העלאת שכר המינימום, וזה אומר גם לעמוד לצד האזרחים הערבים בישראל, שעומדים להפוך ליעד למתקפה מידיו שר המשטרה החדש איתמר בן גביר. באופן הזה, מערכה למען שלטון העם תהווה תחליף הן ל"דורסנות הרוב" והן ל"שלטון שומרי הסף", ותקדם את ערכי הדמוקרטיה והצדק החברתי, הנחוצים כל כך כיום בישראל.
מעין דותן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"
רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com