המשטרה השתמשה בכלי, אך ההנהגה שלא הסדירה - כשלה

מסיקור פרשת NSO והסערה הציבורית שעוררה עולה כי המשטרה התעלמה לכאורה מיסודות המשטר הדמוקרטי, אך בהתבוננות רחבה יותר על עיקרי הפרשה, ניתן לקבוע כי זמן רב קודם לכן נכשלו נבחרי העם בשיעור אזרחות במציאות.

מחד, הממשלה מאמצת ומטמיעה בשלל זרועותיה טכנולוגיה חדשנית, ומאידך אותה ממשלה חדשה ומחדשת אינה פועלת לחקיקה המסדירה את השימוש בטכנולוגיה פורצת דרך וסלולר זו. האם במקרה כזה ניתן לבוא בטענות רק למשתמש הסופי בתוכנת פגסוס, שהפכה לכאורה בידי השוטרים לפגע רע?

האם אין כאן דילמה משפטית בשאלה המהותית מיהו הפושע במקרה כזה, ספק הסמים או הצורך הביתי? מי אשם יותר ומי אחראי פחות: הממשלה שסיפקה למשטרה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, והכנסת שלא הסדירה עד היום בחקיקה ברורה את אופן השימוש בהם, או חוקרים שעשו לכאורה שימוש לרעה בכלי עבודתם ולרוע מזלם כאנשי משטרה ששומרים על החוק נחשפו בקלקלתם ומואשמים בהפרתו בחומרה?

בשלהי שנות ה-70 הזהיר לנגדון ווינר, הנחשב למומחה בעל שם עולמי בחקר השפעות טכנולוגיות על ממשל ותרבות, מפני תופעה המכונה "היסחפות טכנולוגית". לטענתו, לאחר החשיפה של יישומים טכנולוגיים חדשניים, ובעיקר כאלה המשתלבים עם יישומים קיימים, כבר לא ניתן למנוע השפעות של הטכנולוגיה על המציאות, גם אם מדובר בתוצאות ההשפעות שאינן רצויות. היסחפות אחר אפשרויות חדשות שטכנולוגיה מספקת, שימוש בה, ורק לאחר מכן בחינת השלכותיה והסדרתה והחוקית, אינה תופעה חדשה אלא דפוס התנהגותי ותרבותי חוזר.

הסופר מייקל קרייטון ז"ל, שיצר ז'אנר ספרותי חדש המשלב מדע, הרפתקאות, פנטזיה ולעיתים גם אימה וחרדה אפוקליפטית, הרבה לכתוב על הפער בין ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות להתפתחויות הנורמטיביות, האתיות והמשפטיות האיטיות המתפתחות במהירות בשל השימוש בטכנולוגיה.

בספרו "טרף" העוסק בהתפתחות הננוטכנולוגיה, או בספרו המפורסם ביותר "פארק היורה" שהחזיר את הדינוזאורים לעולם המודרני, הדגיש קרייטון בהגזמה את הפער שבין חדשנות והתפתחות טכנולוגית מהירה מדי, לבין הסכמות חברתיות המתגבשות לאיטן, בתוך מדינות וביניהן, והפיכתן לחוקים בינלאומיים לשימוש מאושר בטכנולוגיה על שלל השפעותיה.

פגסוס, תוכנת הריגול ששמה את חברת NSO על המפה העולמית ולא בהכרח באופן שרצתה להגיע לשם, אינה אשמה בדבר ממש כפי שפטיש אינו אשם בהרס וחורבן של כל מה שהכה בו ללא אבחנה. בפטיש ניתן לבנות בית, אך גם לשבור אברים חיוניים חלילה. המוסר והאתיקה המקובלים נדרשים מאנשים האוחזים בכלי ולא מהכלי עצמו.

ההחלטה להסרת עכבות מוסריות בשימוש בטכנולוגיה נגד אויבים ויריבים, אינה יכולה שלא להשפיע על העכבות המוסריות בשימוש בטכנולוגיה נגד חברים. ללא חסמים מפורשים, נורמטיביים וחוקיים, וללא פיקוח ובקרה המותאמים למציאות הטכנולוגית, השימוש בטכנולוגיה מתקדמת עם פוטנציאל סיכון גבוה מוכרח להתרחב בעתיד, ויתכן שזהו הפירוש המודרני בן זמננו למונח דלעיל "היסחפות טכנולוגית" שכאמור מומחים בנושא הזהירו מהשפעותיה ההרסניות בעבר.

לאור היעילות של האפשרות הטכנולוגית החדשה, ראש מועצה מקומית מוצא עצמו על פי החשד באותה רמת סיכון של מנהיגי איראן וחיזבאללה, ונכה המפגין נגד סדר העדיפויות הממשלתי מסומן באותה רמת סיכון כעומד בראש ארגון טרור בינלאומי והוא בכלל לא יודע מזה כי הוא עסוק בלארגן הפגנות בצמתים שהניידת כבר מחכה בהם לפני המפגינים ואף אחד לא מבין איך.

מאוד נוח לממשלה להשתמש בפגסוס. לצרכים מדיניים, מול איראן, נגד טרור, כלפי ארגוני פשיעה. אבל אם כל הזמן משתמשים, ואין, ואולי במודע, כללים והוראות ברורות, כיצד ניתן לצפות להגבלה עצמית של האפשרויות הטכנולוגיות החדשות? האם החוקרים אינם בני אדם? האם דווקא הם לא יחפצו בניצול מירבי של האפשרויות הטמונות בפגסוס כדי להקל ולייעל את עבודתם?

האם ניתן לבוא בטענות רק למשטרה או שחובה להפנות אצבע מאשימה גם למקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת שסיפקו את הפטיש הטכנולוגי מבלי להציב גבולות ברורים לאופן השימוש בו וגדרים מחייבים למי שיעבור את הגבול שבין שטח ציבורי לפרטי?

ממשלה המציידת את המשטרה ביכולות טכנולוגיות מרחיקות לכת, כך שבעידן הסמארטפון אינן בגדר "ציתות לטלפון" אלא חדירה מרחוק למרחב האישי והנהגה שאינה פועלת להסדרה בחוק של השימוש בטכנולוגיה, אחראית למחדל הדמוקרטי הזה לא פחות מהמשטרה ואולי אף יותר ממנה.

ד"ר אריאל כבירי הוא חוקר ומרצה ליחסים בינלאומיים במכללה האקדמית גליל מערבי 

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com