דמוקרטיה חלולה: תור הזהב של פולין לא יימשך לנצח

מאז שיריב לוין היציג את הרפורמה המשפטית, שמן של שתי מדינות עולה תדיר בויכוח הציבורי - פולין והונגריה, שתי מדינות שחדלו להיות דמוקרטיות במתכונת המערבית המקובלת והפכו לדמוקרטיות חלולות, שבהן הסיכוי להביא לשינוי השלטון הוא כמעט אפסי, שרוב כלי התקשורת בהן מפיצים את תעמולת השלטון, ושמערכת המשפט שלהן, במיוחד זו של פולין, עברה מהפך שבמסגרתו ממנה השלטון את שופטיו.

ובכל זאת, השבוע, במלאת שנה למלחמה באוקראינה, התייצב על בימה אחת ביחד עם נשיא פולין דודה, לא אחר ממנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, וחגג יחד עימו את הברית שבין ארה"ב לפולין (הפחות דמוקרטית). ביידן לא מתח ביקורת על פולין אפילו לא במילה אחת. להיפך, הוא אמר כי "פולין היא אחת מבנות בריתנו הגדולות ביותר", והוסיף:  "תודה לך פולין. תודה, תודה, תודה על מה שאת עושה". שמתם לב? לא פחות מארבע פעמים נאמרה המילה "תודה" במשפט אחד קצר בן עשר מילים.

אז על מה ביידן כל כך אסיר תודה לפולין? ובכן, התשובה היא על תפקידה במלחמה באוקראינה. מאז תחילת המלחמה, פולין היתה זו שקלטה את מיליוני הפליטים מאוקראינה. היא תפסה עמדת הובלה וביקרה את מדינות אירופה, ובראשן את גרמניה, על התלות הענקית שלהן בנפט ובגז הרוסי.

פולין הפכה למרכז שילוח הנשק והסיוע הבינלאומי לאוקראינה, והיא מובילה את היוזמות להטלת עוד ועוד סנקציות על מוסקבה. אין לה גם בעיה להתעמת עם המדינה השנייה ששמה עולה תדיר בויכוח כאן בארץ - הונגריה, והיא מותחת ביקורת גלויה על מנהיגה ויקטור אורבן, ועל חיבתו היתרה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין והגישה הפרו רוסית שבה הוא נוקט.

זהו כבר הביקור השני של ביידן בפולין מאז פרוץ המלחמה, ולא פלא שראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי מתרברב (בצדק) ואומר: "מקשיבים לנו יותר ויותר ומבינים טוב יותר את האתגרים הבטחוניים שלנו".

כשגרמניה הציעה לשלוח לפולין סוללת טילי פטריוט כדי להגן עליה, פולין הגיבה: "תשלחו את הסוללה לאוקראינה, לא אלינו. היא זקוקה לה יותר", והייתה הקטר המניע מאחורי היוזמה להעביר לאוקראינה גם טנקים אירופאיים ואמריקניים. בתחילה, גרמניה התנגדה לרעיון, אך לבסוף נשברה גם היא והצטרפה למהלך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לשאוב עידוד מהדברים האלה. הנה מדינה עם דמוקרטיה חלולה כמו פולין, שעברה ריטוש של מערכת המשפט שלה - והיא עדיין שחקן דומיננטי באירופה ובת ברית "גדולה" של ארה"ב, כדברי ביידן. נתניהו בחזונו, כפי שפרש אותו השבוע בנאומו בפני ראשי וועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה"ב שהתכנסו בירושלים, מדבר על מרכזיותה של ישראל במזרח התיכון, על שאיפה לנורמליזציה (הוא קורא לזה "שלום") עם ערב הסעודית, ועל הרחבת הסכמי אברהם.

כלומר, נתניהו מחקה את המודל של פולין בשנה האחרונה. בחזונו הוא מבקש להעצים את מרכזיותה של ישראל ככוח מרכזי במזרח התיכון, ועל הדרך לסיים את הסכסוך הערבי-ישראלי (לא את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי חלילה). הוא רוצה שהסכמי אברהם והצטרפותה של ערב הסעודית אליהם יחוללו לישראל את מה שחוללה המלחמה באוקראינה לפולין, בתקווה שכך תשכח ארה"ב את הפגיעה החמורה שהוא מחולל בדמוקרטיה הישראלית, כי ההיסטוריה מלמדת שאצל ארה"ב ושאר מדינות המערב, אינטרסים גוברים פעם אחר פעם על "ערכים משותפים" כמו דמוקרטיה והפרדת רשויות.

אלא שלהערכתי תור הזהב של פולין כמדינה מרכזית באירופה ובאיחוד האירופי לא יימשך לנצח. ברגע שתסתיים המלחמה באוקראינה, ישוב מעמדה של פולין להיות כזה של מדינה שהיחס אליה הוא כאל דמוקרטיה חלולה, מדינה שעליה מוטלים קנסות כבדים של האיחוד האירופי על הפגיעה בדמוקרטיה, ובקיצור היא תחזור להסתופף ביחד עם הונגריה במועדון המדינות המצורעות של האיחוד האירופי.

אז כדאי שמחוללי הרפורמה המשפטית יזכרו גם את זה. אינטרסים משופים הם עניין נקודתי - שתחום בזמן ובתנאים. לעומתם, "ערכים משותפים", ליברליות ודמוקרטיה - הם כיפת ברזל המעניקה הגנה מתמדת.

גיל תמרי הוא עורך חדשות החוץ של חדשות 13