אפשר להודות ביושר: לכסף הקטרי דווקא יש צבע, והוא מגואל בדם

בואו נניח לרגע לפרשת קטרגייט, ולאוריך ולפלדשטיין ולנתניהו. מה שעגום במיוחד באירוע הזה הוא העובדה שהוא מאפשר לנו הצצה נוספת לתוך ליבם החמדן של אנשים. לבצע הכסף. לחזירות. אבל בעיקר, לכך שבעבור סכום הכסף המתאים יש ישראלים שייסחרו עם כל אחד וכנראה גם שבכל דבר.

אחרי הכל, מה ההבדל העקרוני והמהותי בין קטר לאיראן, למשל? זו שולחת נשק וכסף וגנרלים לאימון טרוריסטים, וזו מסתפקת רק בכסף. זו אומרת בקולה שהיא פועלת להשמדת ישראל, וזו עושה זאת בפועל באמצעות מימון הרעיון במיליארדים. זו מארחת טרוריסטים במטה משמרות המהפכה, וזו נותנת להם מקלט ומשכנת אותם במלונות פאר מטורפים על חשבונה. אם יש הבדל בין השתיים - אני לא מצליח לזהות אותו.

ועדיין, לאורך השנים, ישראלים, מתוך מודעות גמורה לכך שאין חמאס בלי מימון קטרי, ושאין מקלט לחאלד משעל ולרוצחים נוספים, ללא קטר, ממשיכים לרדוף אחרי הכסף הקטרי, מכיוון שכסף קודם לכל. כן, עבור הרבה יותר מדי ישראלים - הכסף קודם לביטחון המדינה, ולמחויבותם המוסרית לנפגעי ולקורבנות הטרור שקטר מממנת ביד נדיבה שכזאת.

לכסף, אומרים, אין צבע ואין ריח. אבל מי שמסוגל להיות ישר יודע להודות שלכסף הקטרי דווקא יש. צבעו ירוק. לא כמו הדולר, כי אם כמו צבע דגל החמאס ששטף את ישובי העוטף ב-7 באוקטובר. וגם אדום. כמו צבע הדם של אלפי הישראלים שנרצחו ונפצעו ונאנסו ונחטפו ונפלו כתוצאה ממעשה ידיהם של הטרוריסטים מעזה, ושל עוזריהם ותומכיהם ומקדמיהם מקטר.

אז אם כבר זעזוע מכסף קטרי, כדאי כבר ללכת את כל המרחק המוסרי: כל ישראלי שסוחר, או סחר, עם הקטרים, בידע צבאי או בשירותים כאלה ואחרים, גרוע בערך כמו אוריך ופלדשטיין, גם אם בסוף המשפט לא מופיעה המילה נתניהו. זה מבחיל, זה שפל, זה בזוי, וזה מכוער, כמו שרק בצע כסף נעדר גבולות יכול להיות.