הקרב על הפליטים: הומניות או אופורטוניזם פוליטי

מלחמת אוקראינה-רוסיה מגיעה לישראל ומשפיעה עליה לא רק בסיקור בכל אמצעי התקשורת, אלא גם בחיי היום-יום בשל הגעת פליטים רבים מאוקראינה לארץ, המעוררים מחדש ויכוח ציבורי חדש-ישן: האם לפתוח את שערי מדינת ישראל בפני כל אדם הנמלט מזוועות המלחמה בלי תנאים מוקדמים בבחינת "מי שבא- ברוך הבא" או להעניק העדפה מיוחדת וזכות קדימה בכניסה לארץ ליהודים, שהיו רוב חייהם בחו"ל ומחשיבים את ישראל כעיר מקלט בעת צרה, וללא יהודים הזכאים להיכנס לארץ על פי "חוק השבות".

כמו משברי זהות בלתי פתורים נוספים שעולים חדשות לבקרים בציבוריות הישראלית ובהם חוק הגיור וחוק האזרחות, יוצר הדיון בסוגיית קליטת הפליטים מתח גבוה קבוע בשיח הציבורי. הממשלה מנסה לרבע את המעגל ולמצוא מענה משביע רצון בהתאם לעמדותיהם של כל המפלגות בקואליציה,  אך בעין הציבורית הדיון דומה למשיכת חבל של קצוות. מפלגות השמאל תובעות פתיחה מוחלטת של שערי המדינה לכל פליט בין אם הוא יהודי, זכאי חוק השבות או כל אחד אחר ללא כל זיקה מיוחדת לישראל.

לעומתן, מפלגות הימין בקואליציה מדגישות את ההיבט הציוני-יהודי, ודורשות מתווה קליטה שלפיו שערי הארץ יהיו פתוחים ליהודים ולזכאי חוק השבות בלבד. הדיון הציבורי בבעיית הפליטים מאוקראינה ודרך הסיוע הישראלית, גם מעלה סוגיות חשובות ושנויות במחלוקת ובהן עלות הקליטה וכמות הפליטים שביכולתה של ישראל לקלוט בפועל, מוסר ונראות בינלאומית, ציונות ויהדות, ביטחון ומדיניות חוץ.

לכאורה, ניתן היה לפתור את הסוגיה לשביעות רצונם של מרבית קצוות קשת הדעות בישראל באמצעות עידוד מסיבי של מהגרים-פליטים יהודים וזכאי חוק השבות שמספרם המוערך על ידי גורמים מקצועיים העוסקים בהגירה הינו כמאתיים אלף בני אדם.

ידועה ומוכרת ולא מוגזמת התפיסה הציבורית הרווחת בישראל, שלפיה העשייה הפוליטית בכללותה אינה מחמיאה בלשון המעטה. אזרחים רבים המכונים בדרך כלל "האזרח הקטן" מתארים פוליטיקאים כאופורטוניסטים בעלי אינטרסים צרים החפצים בכוח, שררה וכבוד ולא מעבר לכך. הקמת הממשלה הנוכחית הוסיפה שמן למדורת הדחייה מפוליטיקה בכלל ומפוליטיקאים בפרט, בעיקר בקרב המצביעים האידיאולוגיים שראו בעיניים כלות את החיבור הכמעט בלתי אפשרי בין קצוות ימין ושמאל תוך כדי ויתורים כואבים (אף שלטענת הפוליטיקאים היו הכרחיים) על ערכים אידיאולוגיים מובהקים.

פוליטיקאים מתקשים להוכיח לציבור כי הם מונחי אידיאולוגיה טהורה כי המעשה הפוליטי הבסיסי רצוף בוויתורים, קומבינות ותעלולים קטנים וגדולים הדורסים ועוקפים את התפיסה האידיאולוגית הצרופה. בשל כך, סוגיות הזהות - גיור, אזרחות, הגירה וכדומה - מהוות כשמן בעצמות הפוליטיקאים.

יש בכוחו של דיון טעון על חוק מעצב זהות להחזיר את הצבע לזהות האידיאולוגית של חברי כנסת ושרים שקולם לא נשמע זמן רב, והבמה הציבורית משמשת עבורם קרדום לחפור בו לצורך הוכחה ניצחת בפני קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלהם כי אידיאולוגיה בלבד היא נר לרגליהם שלא יכבה. כפועל יוצא נוצר תהליך הרסני ובלתי מתפשר דווקא בסוגיות המחייבות חקיקה שוויונית, פשרה הנותנת תקווה ויצירתיות פוליטית במיטבה.

מהכלל אל הפרט - אם ננתח את מצבה של שרת הפנים איילת שקד בהקשר לסוגיית הפליטים האוקראינים העומדת לפתחה הרי ש"אשת הברזל של הימין האידיאולוגי הישראלי", שחצתה את הקווים והקימה עם חבריה למפלגת ימינה לממשלה עם מפלגות המרכז-שמאל, ובמחיר הרחקת חלק גדול מתומכיה ומשבחיה בעבר, מחפשת באופן כמעט אובססיבי סוגיות שיסייעו לה להוכיח לחבריה לשעבר בימין הישראלי כי הייתה ונשארה אשת ימין ללא רבב, וכל מעשיה הם רק ואך ורק לטובת קידום האידיאולוגיה הימנית.

משבר הפליטים מהווה עבור שקד הזדמנות פז להחזרת חלק מתומכיה לשעבר. הנוסחה פשוטה - ככל שיגברו צעקות השמאל על מה שהם מכנים "ההפקרה המזעזעת של הפליטים", וככל שכותרות העיתונים המזוהים עמם יהיו מרושעות וחריפות יותר, ומנגד תילחם שרת הפנים הימנית על המתווה שהציעה תוך הדגשת העקרון של "עניי עירך קודמים" במובן של קבלת פליטים יהודים וזכאי חוק השבות, היא תזכה לחיבוק מחודש מהימין הישן. בתרחיש שבו תוותר בשל אי-עמידה בלחץ השמאל יוכח כי איילת שקד זנחה את חלום חזרתה למנהיגות הימין והשתלבה סופית בגוש המרכז-שמאל-  שיפתח בפניה את שעריו כאחרון הפליטים באשר הם.

ד"ר עדו ליברמן הוא מרצה לסוציולוגיה ובחוג הרב-תחומי במכללה האקדמית גליל מערבי

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com