גוש תקוע בגרון ומצוידים בתקווה: המסע למחנה הפליטים במולדובה
אישה קטועת רגליים ובנה, בת 12 שהתייתמה מהוריה, וצעירה ששרדה עם משפחתה את ההפגזות הקשות בדרך למחסה. את המראות הללו חזתה טניה מילמן, אחות מישראל, שנסעה לסייע לפליטים שברחו מאוקראינה. יומן מסע
אני נשאלת שוב ושוב, מה לי ולמלחמה המתנהלת באירופה? למה להתגייס לסיוע עם אוקראיני, שלקח חלק פעיל ברצח המוני של העם היהודי ועד עצם היום הזה משמר אנטישמיות?
התשובה טמונה בגוף השאלה. תת מודע יהודי קולקטיבי, המשמר זיכרון שואה, מקרב את חווית הסבל של מי שבשבילו בית מפסיק להיות מקום בטוח. ומה שקרוב, כואב יותר. אני מרגישה שמקומי בין האנשים ואני לא מתעמקת בסוגיות פוליטיות. אני פונה לכמה ארגונים ומחפשת להגיע לגבול אוקראינה. לסייע.
תוך כמה ימים מתארגנת קבוצה של סיוע רפואי. אנחנו תשעה – רופאים, אחיות ואנשי רוח. המשימות הן סיורים יומיים, עזרה לפליטים, חלוקת תרופות ומתן מענה לצרכים שצצים בשטח. בשדה התעופה אנו פוגשים קבוצה של מי שידוע כמלאכים בכתום, ארגון איחוד הצלה. מאותו הרגע אנחנו מאוחדים במטרה אחת: להושיט יד לכל מי שזקוק לה.
אנו מגיעים לקישינב. בית הכנסת המרכזי הפך למטה ובו חפ"ק, חדר אוכל, חדר טיפולים, אולם תפילה, חדר מגורים לפליטים, מטבח ומחסן מזון וביגוד. בכל בוקר זורמים עשרות מתנדבים, מתחלקים לצוותים ויוצאים לשטח.
אני מצוותת לגנאדי, אח מאיכילוב. יוצאים לגבול ממליגה, לארבע שעות נסיעה כדי לפגוש זוג פליטים - אמא נכה קטועת רגלים ובנה. הדרך אל הגבול שקטה, התנועה דלה. אני רואה אותם מרחוק. "באנו להסיע אתכם לקישינב ומשם לארץ", אמרנו להם. הקול נשבר ואין עין אחת יבשה. הוא מושיט יד, "ליושה, וזאת אמא שלי. חולת סוכרת, עברה כמה ניתוחים לקטיעת רגלים. את הפרוטזות השארנו באוקראינה, ממילא היא לא הצליחה להשתמש בהן", סיפר הבן. אני מנסה להגיד משהו, אבל הגוש בגרון תקוע.
קצרה היריעה להביא הנה עשרות סיפורי חיים, שהפכו בין לילה לשגרה לחיים בצל ירי הטילים, מחסור במים ומזון, שבועות ארוכים במקלטים ללא חשמל, בריחה אל הגבול בשיירות של מכוניות פרטיות או אוטובוסים במחיר מופקע תחת ירי כבד, שלא חומל גם על הרכבים הנושאים כתובת שעליה כתוב "ילדים".
לא אוכל לדלג על סיפורה של דריה, אם צעירה. תוך הפסקות ארוכות של דממה, דרך התפרצויות בכי שהרעיד את גופה המותש ממסע ארוך, היא סיפרה איך במשך כמה שבועות הסתתרה עם בעלה ושתי בנות במקלט הביתי בעיר מריופול, שספגה הפגזות קשות. כשאזלו המים והמזון, יצאו בשיירת מכוניות דרך שטח אש אל דנייפרופטרובסק. במשך יומיים לא עצרו אלא למחסה ללילה עקב שעת עוצר. כמה היא מתייסרת על שעזבה עם הילדים והשאירה את בעלה מאחור. בעיניים דומעות היא גילתה, שברגע הפרידה נשבעו לשמור על עצמם ועל הילדים.
דריה עלתה לארץ עם שתי בנותיה.ולא נשכח, שבמלחמה יש ילדים. את בת המצווה של סוניה, נערה בת 12, יתומה משני הוריה, פליטה עם שתי סבתות, חגגנו ללא אולם מפואר וללא שמלה יפה. במבט נבוך, סוניה נכנסה לחדר האוכל של בית הכנסת, שהוסב לאולם אירועים. שורה של שולחנות ולאורכם צלחות עם ממתקים, קונפטי צבעוני מכסה מפה חד פעמית לבנה, הכיסא מרופד נייר כסף ושרשרת פרחים. לצלילי התופים ושירת הנוכחים, מלווה בחברות שהכירה זה עתה בקישינב, כלת בת המצווה נכנסה ועברה בין שורות החוגגים. הרב זלצמן בירך, גל ערך סדנת תיפוף ואני צילמתי. הייתה שם גם עוגה שהכינו במקום ו-13 נרות שמיהרו לקנות, כי אין חגיגה בלי עוגה ואין עוגה בלי נרות. ואין מלחמה בלי ילדים, וכמה שזה לא הוגן.
לארץ טסנו ביחד: מתנדבים, עולים, פליטים, וגם חיות המחמד שלא הסכימו להשאיר מאחור. ואולי המשותף לכולם הם הרגשות המעורבים הנעים בין הקלה של מעבר לקרקע יציבה לבין הספק, האם עשינו די, ומה עם אלו שנשארו מאחור? מצוידת בסם הקשה מכולם ושמו תקווה, מחכה לסיים את תקופת בידוד הקורונה, ומשם לחגיגות סוף המלחמה ואם לא, לטיסה הבאה למולדובה.
טניה מילמן היא אחות מוסמכת לפסיכותרפיה בקופת חולים מאוחדת
רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com