דברי שר החוץ הרוסי – הזדמנות לישראל לרדת מהגדר • דעה

פעמיים הזדמן לי להגיע לאוקראינה בתקופת המלחמה. בפעם הראשונה הגעתי ערב הפלישה. במשך רוב שעות היום שוטטנו הצלם יורי גרשברג ואני, בהתחלה בקייב הבירה ואחר כך בחרקוב, שעוד עמדה על תילה בימים אלה, בניסיון די נואש למצוא מישהו שיסביר לנו עד כמה המצב חמור, "סינק לכתבה" בעגה המקצועית.

נאדה. רובם המוחלט של התושבים בשתי הערים הסבירו לנו שאנחנו חיים בסרט, שאין שום סיכוי שהרוסים יפלשו. הצביעו על הרחובות המלאים ועל חיי הלילה התוססים. האמת שמול המראות והתחושות, נאלצנו להסכים. בשלב מסוים בעודנו עושים את דרכנו לבית המלון בחרקוב, פגשנו בבחור גבוהה וממושקף שראה את המיקרופון ועליו הכיתוב בעברית, פנה אלינו מיוזמתו, ולא הפסיק לדבר.

הוא דיבר אוקראינית שוטפת שיורי היטיב לתרגם. אני לא הבנתי כלום חוץ מצמד מילים "אביגדור קהלני". זה היה במבטא כבד וחשבתי שאני הוזה, אלה בוודאי מילים דומות. לתדהמתי התברר לי שהוא אכן מדבר על קהלני, שאותו כך הסתבר הוא מעריץ, אחרי שאת הספר "עז 77" שמגולל את הקרב על עמק הבכא הוא קרא שוב ושוב ומכיר כמעט בעל פה.

ההקבלה הייתה ברורה. והוא לא היחיד שעשה אותה. לכל מקום שאליו הגענו היה מי שעשה קישור בין האתוס הישראלי של "מעטים מול רבים" לסיפור דוד הרוסי מול גוליית הרוסי. ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר שנולדה בקייב, היא גיבורה לאומית כך הסתבר לנו.

גם בפעם השנייה שהגענו לקייב, יורי ואני, הפעם חודש אל תוך המלחמה, שמענו מסרים דומים, מפי אזרחים וגם גורמים רשמיים. אלא שהפעם להערצה הזאת נלווה גם אכזבה גדולה, לעיתים אפילו כעס. כעס על העמדה החיוורת שהציגה ישראל מול הרוסים, הניסיון להלך בין הטיפות. דווקא ישראל, מכל המדינות.

נדמה ששר החוץ סרגיי לברוב לא יכול היה לבחור עיתוי אומלל יותר לדבריו אמש, שלפיהם העובדה שנשיא אוקראינה זלנסקי יהודי אינה אומרת שאין גורמים נאציים באוקראינה, שכן הוא מאמין ש"גם להיטלר היה דם יהודי". הדברים כשלעצמם מכעיסים ונוראיים, ובין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות הם מכעיסים ונוראיים עוד יותר.

ישראל אמנם גינתה באופן רשמי. ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד גינו בחריפות. לפיד הודיע שישראל דורשת התנצלות ובמקביל נקרא שגריר רוסיה בישראל אנטולי ויקטורוב לשיחת נזיפה, הענישה הרווחת בעולם הדיפלומטי. אלא שהאירוע הנקודתי הזה צריך להיות נקודת המפנה.

בכל רע יש טוב וישראל צריכה לראות בדבריו החמורים של שר החוץ הרוסי גם הזדמנות. עיתוי מצוין לרדת מהעץ, או יותר נכון מהגדר, שעליה בחרה לשבת מאז תחילת המלחמה. כמעט 70 יום עברו מאז החלה הפלישה הרוסית, והעצמות כבר כואבות מתרגילי הלוליינות שבה נוהגת ממשלת ישראל בניסיון "ללכת עם ולהרגיש בלי", להיות חלק ממשפחת האומות המערביות-דמוקרטיות אבל בלי לנקוט עמדה מוסרית ברורה.

ככל שנוקפים הימים הולכים ומתגלים ממדי הזוועה, ובהתאמה גם עמדת העולם המערבי מול פוטין הופכת לעומתית יותר. ביידן כבר כינה את מעשי הצבא הרוסי באוקראינה "ג'נוסייד", והפרלמנט הקנדי אפילו הצביע על הכרה רשמית בהם כרצח עם. רק ישראל נשארת מאחור עם גינויים חיוורים וממוקדים, ועמדה עמומה.

במערב לא מסתפקים רק בדיבורים אלא גם במעשים. בכל יום עוברים לאוקראינה כמויות גדולות של אמצעי לחימה שמקורם בארה"ב ובמדינות אירופה, בהן אפילו גרמניה, שעד לא מזמן נמנעה אפילו מלדון ברעיון כחלק מתפישה ארוכת שנים. ובישראל? רק לאחרונה שלחו קסדות ואפודים תוך הבהרה ש"מדובר על ציוד שנועד לכוחות ההצלה בלבד".

חשוב לומר כי מאז תחילת המלחמה, שני הצדדים עושים שימוש פסול בזכר השואה. אלא שמול הזוועות בבוצ'ה ובמריופול ותמונות הגופות החרוכות של הגברים, הנשים והילדים בקברי האחים קצת קשה לשפוט את האוקראינים, בעוד שההשוואה מהצד הרוסי היא רשעות ואנטישמיות טהורה.

האינטרס של ישראל מול הרוסים, בעיקר במזרח התיכון הוא ברור - אבל כדאי לזכור שהתקיפות של חיל האוויר הישראלי את הכוחות האיראניים בסוריה (לפי פרסומים זרים) הוא גם אינטרס רוסי. אחרי דבריו המרושעים של לברוב, ישראל צריכה להתעשת ולהכריז סוף סוף על עמדה מוסרית, יהודית ובלתי מתפשרת, לפני שיהיה מאוחר מדי.