עם מלחמה - או בלעדיה: ישראל ניצבת בפני הכרעה בחזית הצפונית

זה היה שבוע לא פשוט לתושבי הצפון המפונים. אנחנו כבר שמונה חודשים תלושים, אבודים, כבויים - והשבוע הרגשנו שאנחנו נשרפים מבפנים. אני משתדלת להזכיר לעצמי את מה שאני אומרת לבנות שלי: אנחנו מפונים פשוט כי יש אנשים רעים שהחליטו מיוזמתם לתקוף אותנו, משני כיוונים בו זמנית, וגם כשאנחנו רוצים מאוד לחזור הביתה אנחנו זוכרים שיש חזית שקודמת לנו שכל המזרח התיכון, וגם השכן מצפון, מסתכל כדי לבחון כיצד היא תסתיים.

ואנחנו בעיקר זוכרים שאנחנו אולי לא בבית, אבל החטופים במנהרות סובלים עינויי גוף ונפש ומתים. הם קודמים לכל מטרה ישראלית. פגשתי השבוע את אנשי קיבוץ דן - שמפונים בפעם השנייה בחייהם. ב-1948 הם פונו כילדים בלי ההורים שלהם.

הם הזכירו לי שמראשית הציונות אנחנו נושאים תפקיד כאזרחים, כדי להבטיח שתהיה כאן מדינה חזקה יותר. אנחנו לא מסכנים, אנחנו גיבורים שנלחמים כי אין להם ארץ אחרת - והמשפט גם אם אדמתי בוערת, נכון גם כשהיא באמת בוערת.

לדעתי אנחנו טועים כשאנחנו מדברים רק על הצפון - כשצריך בעצם לדבר על הארץ כולה. למען האמת, כל הארץ היא צפון כשזה נוגע לטילים של חיזבאללה. והבעיה אפילו נהיית יותר כבדה ככל שמתקרבים למרכז המדינה.

בואו נדבר על ישראל, שבאופן מעורר פליאה והשראה גם יחד - חזרה כבר לחיים. עסקים, מסעדות, הופעות, מצעדים. במלונות אני פוגשת לצד המפונים נופשים ישראלים. האם ישראל מוכנה עכשיו לשלם את המחיר? במשך שנים נמנענו מלטפל בבעיות כדי שהטילים לא יחצו קו מאוד ברור. במקום זה הפרחנו סיסמאות על דין תל אביב כדין קריית שמונה ושדרות.

ואני שואלת את עצמי, האם עכשיו אנחנו שונים. הדיבורים על הרפיסות הישראלית הגיעו השבוע מקצה לקצה. בנוגע להצהרותיו של סמוטריץ' אני לא מופתעת, הוא הרי לא קשור כהוא זה לטבח, הוא שר במדינת ללה-לנד. אבל כל האחרים שמבקרים, מהקואליציה, מהאופוזיציה, מהמלונות, מהמחאות, מבינים את המשמעות של מלחמה?

אני לא אומרת שזה לא נכון, יכול להיות שאין מנוס ממלחמה בלבנון אבל אם יש משהו שלמדנו ב-7 באוקטובר זה לשאול את השאלות הקשות ולרדת לפרטים, במקום לדבר בסיסמאות. כדאי שעכשיו במקום לרחם על המפונים, נחשוב איזה מחירים אנחנו מוכנים לשלם, עם מלחמה ובלעדיה.