עוד לא אבדה תקוותנו: במלחמה על האמון צריך לבקר - ולמחות

אין פה רגע שקט. ידיעה רודפת ידיעה, כותרת ועוד חשיפה, עוד פרשייה שלא הייתה. אבל יש כאן קו שמחבר חלק גדול מהם. מלחמה על האמון. האמון שאיבדנו בצה"ל, בממשלה ובמדינה במחדל 7 באוקטובר שאותו צריך לסכם. אמון בכל מוסד שמתערער - על-ידי ניסיון חבלה מכוון או ברשלנות.

שר המשפטים יריב לוין, בעזרת יועצת משפטית במשרדו שיש חשש לקשר משפחתי שלה לפעיל ליכוד בכיר, מנסה למנות שופט לתפקיד בניגוד לחוק. אפשר לשפוט את זה לקולא אבל האמת היא שזה לחומרה.

‏הניצב במשטרה שאמור להיות המגדלור של שלטון החוק והחשדות נגדו, הפרקליטה הצבאית הראשית שטייחה והסתירה ומסרה גרסה שקרית לבג"ץ, מעשי האלימות הלאומנית בשטחים וההתעמרות ותקיפת פלסטינים שמוסקים זיתים, כל אלו מערערים את האמון ביכולת של צה"ל ושל ישראל לשלוט, ובשאלה מי קובע את החוק.

‏ההחלטה לסגור את גלי צה"ל ולפגוע בחופש הביטוי, השחיתות בהסתדרות, דיבורי שרים וחברי כנסת בשבחו של גזען שקרא "מוות לערבים", ההחלטה להפסיק את כל התקציבים לחברה הערבית, החשדות להתנהלות פלילית של שרים וההתערבות הבלתי פוסקת של משפחת נתניהו בכול הנעשה, והמכתב של טראמפ שמבקש חנינה למי שלא קיבל אחריות לא על מעשיו, לא על מחדליו ולא על המחדל הלאומי.

הכול מתחבר לתחושה אחת מעיקה וקשה של אובדן האמון במערכות השלטון, באנשים ובחוקים. ודווקא מול השטף הזה צריך לעמוד בפרץ, לבקר, למחות ולעצור - כי עוד לא אבדה תקוותנו. ואולי, כדי להבהיר את הנקודה - כך נראה שבוע אחד בלבד במדינת ישראל.