הפוליטיקה הישראלית מציגה: לא אידיאולוגיה – כיסאולוגיה

בנובמבר 2005 הפתיע ראש הממשלה דאז אריאל שרון כשפרש מהליכוד והקים את מפלגת קדימה. שליש מחברי הליכוד נטשו יחד איתו. מה שקרה לאחר מכן ידוע, אבל המהלך אז נבע מהחלטה אידיאולוגית שהליכוד כבר לא הבית של אותם נוטשים.

17 שנים מאוחר יותר ונראה שהפוליטיקה כבר לא מבוססת על אידיאולוגיה. מערכת הבחירות הנוכחית, החמישית במספר תוך שלוש שנים וחצי, מוכיחה שהאידיאולוגיה מתה. נותר רק דבר אחד – כיסאולוגיה.

האחרונה להוכיח הייתה ח"כ מיכל שיר, שהודיעה אתמול כי היא עוזבת את תקווה חדשה ועוברת ליש עתיד של יאיר לפיד. שיר, ליכודניקית בעברה, שהייתה בין חברי "ליל החניונים" שהפילו את ממשלת נתניהו-גנץ, עזבה את הליכוד באותו לילה וחברה לגדעון סער ותקווה חדשה ועכשיו היא מבצעת פליק פלאק מרשים ועוברת למחנה רחוק שנות אור ממה שמוגדר כאן "ימין".

כל הארכיון הפוליטי צף אתמול עם התבטאויות העבר של ח"כ שיר נגד לפיד ויש עתיד, אבל היא ממש, אבל ממש לא הראשונה – וכנראה גם לא האחרונה.

קחו את זאב אלקין לדוגמה. עוד נבחר ציבור שהיה ליכודניק בכל רמ"ח איבריו, היה בין הפורשים שעזבו למפלגת קדימה ואז חזר לליכוד. אלקין היה אחד ממגיניו הגדולים של נתניהו ומה קרה מאז? עזיבה נוספת של מפלגת האם לטובת תקווה חדשה וכעת הוא אומר שהאדם הכי ראוי להנהיג את המדינה הוא בני גנץ!!!

גם יועז הנדל, שותפה החדשה של איילת שקד, ביצע לא מעט פליק פלאקים בקריירה הפוליטית הקצרה שלו. זה התחיל במפלגת תל"ם של משה (בוגי) יעלון, שהתמזגה לתוך כחול לבן הגדולה, נמשך בהיפרדות לסיעה נפרדת שלו ושל צביקה האוזר שנקראה "דרך ארץ", שגם התמזגה למפלגה – הפעם תקווה חדשה. ועכשיו הוא חלק מהרוח הציונית של איילת שקד.

יש לא מעט דוגמאות נוספות (מירב כהן עברה מכחול לבן ליש עתיד, רם שפע עבר מכחול לבן למפלגת העבודה, גדי יברקן שעבר ממתקפה חזיתית נגד נתניהו בעוד בכחול לבן - ושב לליכוד). אני רק שואל: מה הציבור צריך לחשוב לעצמו אם נבחרי הציבור מחליפים מפלגות כמו גרביים, האם אותו פוליטיקאי אכן מייצג אותו מבחינה אידיאולוגית-ערכית? פשוט ניתן לומר שהאידיאולוגיה כבר לא קיימת ואיתה גם הערכים שהתנדפו כלא היו.