המקל והגזר להפחתת הטרור הפלסטיני • דעה

החודש רעשו וגעשו הרוחות מדבריו של ראש השב"כ, רונן בר, בכנס המכון למדיניות נגד טרור של אוניברסיטת רייכמן. בר טען כי האתגר העומד בפתחה של מדינת ישראל הוא טיפול בשסע החברתי שגורם לעידוד מדינות ציר הרשע ולארגוני הטרור ולמפגעים בודדים.

דבריו של ראש השב"כ הובילו לביקורת ציבורית נוקבת על כך שלמעשה מדובר באמירה פוליטית, אלא שלא ברור על מה המהומה. ייתכן שמה שהוביל לביקורת כלפי בר היא העובדה שזו הפעם הראשונה שראש שב"כ מתבטא בהקשר זה, אך צריך להבין שקצינים בכירים בצה"ל מתבטאים בהקשר זה באופן מסורתי ותדיר.

רא"ל ליפקין-שחק ז"ל, בעת כהונתו כרמטכ"ל במחצית שנות התשעים, טען כי "במערבולת הרגשות שנקלעה אל תוכה החברה שלנו, בבלבול הגדול שהשתרר, מאבד צה"ל את מעמדו... הביקורת הנוקבת, שבאה מרצון לתקן, מאהבה, פינתה במידה רבה את מקומה לניכור. הקשר הבלתי אמצעי בין צה"ל לחברה האזרחית... הפך למעיק... הקיטוב, הנהנתנות, הסקטוריאליות, האדישות, האופורטוניזם וה'מניפולטיזם' ניתבו עצמם אל לב הקונצנזוס, ושם, במרכז הזירה, מצאו שק אגרוף לחבטות...".

בין הבולטים בקציני צה"ל  שדיברו על "החברה העייפה" במהלך שנות התשעים היה גם תת-אלוף ארז גרשטיין ז"ל, שהתבטא בחריפות נגד "ארבע אימהות" וטען כי הפגנותיהן עוזרות לחיזבאללה. בהקשר לסוגיה זו, טען מופז בראשית שנות האלפיים, בעת כהונתו כרמטכ"ל, כי הסיבה לנסיגת צה"ל מלבנון היא חוסר יכולתה של החברה הישראלית לשלם את המחיר.

גם בני גנץ, בזמן כהונתו כאלוף פיקוד הצפון, הודה כי הוא מודאג אמנם מהטילים המצויים בידי חיזבאללה, אך הוא מודאג יותר מיכולתה של החברה הישראלית לעמוד בלחצי המלחמה.

אם כך, ניתן להתרשם כי החוסן הלאומי והלכידות החברתית מהווים סוגיה מדאיגה בעשורים האחרונים, אבל ב"מאני טיים" ובאופן עקבי, לאורך המבצעים הצבאיים בשנות האלפיים, התלכד הציבור הישראלי מסביב לדגל וסיפק תמיכה ציבורית רחבה שבאה לידי ביטוי הן בנכונות לישיבה ממושכת במקלטים והן באחוזי התייצבות למילואים מעל 100 אחוזים.

אין זה אומר שקיטוב השיח הציבורי אינו צריך להטריד, אולם בהקשר הביטחוני, מה שהיה צריך להטריד יותר היא דווקא אמירה אחרת של בר - שאיכשהו עברה מתחת לרדאר התקשורתי – ביחס להעדר המשילות בערים הפלסטיניות, שלה אנו מקבלים עדות גוברת והולכת בימים האחרונים. שנת 2022 רשמה עלייה חדה באירועי טרור, כשהאחרונה שבהן היא התקרית, שבמהלכה נהרג קצין צה"ל, רס"ן בר פלח ז"ל.

בימים האחרונים, על רקע הגאות באירועי הטרור שרובם מסוכלים בהצלחה, יש לומר, עולים שוב הקולות הקוראים למבצע צבאי רחב בערי הגדה. אפשרות זו עלתה גם לאחר הפיגועים הקשים באביב האחרון, שלאחריהם יצאו צה"ל והשב"כ למבצע "שובר גלים", שמהותו היא "כיסוח דשא" בג'נין ובמסגרתו הם מבצעים מעצרים וסיכולי פיגועים מדי לילה. אולם חרף הפירות שנושאת הפעילות הישראלית, ניכר שאין בה די על מנת לבלום את ייצוא הטרור מהגדה, ועל כן, נראה שהאפשרות של מבצע רחב נוסח "חומת מגן" להשבת ההרתעה הופכת לבלתי נמנעת.

אולם, יש לזכור כי אין בכוחו של שום מבצע צבאי, יומרני ככל שיהיה, כדי לעקור לצמיתות את קיני הטרור או את המוטיבציה להוציא לפועל פיגועים - מג'נין או מכל מקום אחר. לכן, לאחר המאמץ הצבאי המרוכז – "המקל", צריך לבוא "הגזר".

בלי קשר לזהות יורשו של אבו מאזן, אחת המשימות הראשונות במעלה לפתחה של הממשלה העתידה לקום, כמו גם לפתחו של הרמטכ"ל החדש, היא פעילות מוגברת לחיזוק הרשות הפלסטינית – מודיעינית, מדינית וכלכלית, בתקווה שזו תחזק במידת מה את משילותה.

לפעילות במישור הכלכלי יש חשיבות מיוחדת, מכיוון שהיא עשויה להוריד במידת מה את יצר הנקם והמוטיבציה להוציא פיגועים, כמו גם להביא נקודות לישראל במאבק על הדעת הקהל הבינלאומית.

ד"ר פנינה שוקר היא מרצה במרכז האקדמי שלם, חברת פרויקט הניצחון הישראלי וחוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com