התושבים דורשים פתרונות: נחוץ שינוי היסטורי בגבול הצפון
אחרי מאורעות 7 באוקטובר, אזרחי ישראל דורשים מהמדינה פתרונות חדשים, והם לא מוכנים להיות הקו הראשון בפני האויב. בצפון, דרוש שינוי שישפיע על מאזן הכוח בלבנון כולה ויבטיח ביטחון לטווח הארוך. פתרונות מהסוג הישן, שהאויב יפר אחרי יום, יוריד לטמיון את הקרבת התושבים לאורך השנה האחרונה
עומר ויינשטיין, שנהרג אתמול מפגיעת הרקטה במטולה הוא אבידה גדולה מאוד, במובנים רבים אבידה בקנה מידה היסטורי - מיקום הגבול של ישראל עם לבנון צריך לזקוף לזכות לסבים ולסבתות של אביו שהתעקשו להגיע לנקודה המרוחקת והמנותקת בגליל העליון, ולהבטיח שהיא תהיה משויכת למדינה היהודית שתקום בבוא היום.
את הקו שהם קבעו ברגליים - עומר המשיך להחזיק בידיים, לעבוד באהבה את האדמה, גם בשנה כזו קשה, גם כשהמשפחה מפונה. הוא לא שאל שאלות, הוא לא חיכה שמישהו יקרא לו לבוא, הוא ידע שאיפה שהוא נמצא, שם גם יש מדינה. כמו לפני כמעט 130 שנה.
כשיצאתי אתמול מלבנון ושמעתי על האסון, חששתי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון את האמירה הזו. שאנחנו עדיין מקבלים שלמרות ההרס הרב בכפרים ולמרות שחיזבאללה מפחד היום לנוע במקומות שהיו בשבילו מגרש ביתי, ולמרות שחיזבאללה מובס, נטול מנהיגות ולא מצליח להתאושש ולהגיב - הוא תמיד יהיה והתושבים ימשיכו לשלם מחירים כבדים. ולזה - אסור לנו להסכים.
העובדה שדבר לא השתנה מבחינת הנכונות של האזרחים להיות הקו הראשון לא אומרת שהמדינה יכולה להמשיך להחזיק באותן תפיסות. אחרי 7 באוקטובר, ישראל נדרשת לספק לאזרחים שלה פתרונות אחרים: לא ביחס לזמנים קודמים, לא פתרון זמני לכמה שנים, לא פתרונות חלקיים.
אנחנו התושבים כבר לא מייחסים חשיבות להסכמים שהצד השני ינסה להפר החל מהיום שאחרי, כבר לא מוכנים לסמוך על כוחות אחרים, גם לא לשיח על הרחקת האויב מבלי להתייחס למרחב האזרחי שרק נראה תמים. אנחנו לא מצפים שהפעם הם ילמדו את הלקח ויבינו שמעשי טרור לא משתלמים.
כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה אנחנו צריכים שינוי היסטורי. כזה שישפיע על מאזן הכוח בלבנון כולה. אחרת שנה מחוץ לבתים, אבידות כבדות בעורף ובחזית ומבצעים מעבר לכל דימיון - יירדו לטימיון.