דירה להשכיר

מריחים את הקיץ? גם אני, וזה עושה לי טוב. טוב עד כדי כך שאני שוכחת את כל מה שאמרתי רק לפני מספר חודשים. כן, בתחילת החורף קיללתי את מרכז ת"א. המחירים הגבוהים, ההמולה, הפוזה הבלתי פוסקת. גם לו היה לי הכסף, חזרתי וטענתי, אני מסרבת לחיות בעלות גבוהה כל כך. מצטערת, זה עניין עקרוני. "כולם יעזבו את ת"א," הכרזתי ללא לאות. "המרכז הולך והופך לגטו לעשירים".

אמרתי ויישמתי: תוך ימים ספורים עזבתי במחאה זועמת את מרכז האקשן התל אביבי והיגרתי לרמת-גן, היכן שהמחירים נמוכים, הירקות נמכרים בזול ובעלי הבתים נותרו צנועים. אך הנה, אמצע חודש מרץ, בריזות נעימות כבר מנשבות מכיוון חוף מציצים, תל אביבים מחויכים נוסעים באופניים. אין כמו תל אביב בקיץ. בינינו, מה יש לרווקה הוללת שכמוני לחפש ברמת גן?

גופיה ותחתונים

אופטימית וטובת לב החלטתי לחזור למרכז ת"א, כור מחצבתו של כל מי שאוהב את בוגרשוב בשמש, את קינג-ג'ורג' עמוס ההמונים בצהרי שישי ואת העובדה שלא חשוב באיזו שעה יחזור הביתה, תמיד יהיו ברחוב אנשים. וכמובן ניחוח האקשן. אוח, האקשן, מתחשק לפרוץ בשיר.

אך אבוי, שוק הדירות בכי רע. תל אביב רותחת. כידוע, המחירים בשמים, ההיצע דל עד מזוויע ושוכרים מיואשים נאבקים זה בזה עד פיסת הנדל"ן האחרונה. כדי להרשות לעצמי דירת חדר בלב העיר, כנראה אצטרך למשכן את כל נכסי ולהישאר בגופיה ותחתונים. מצד שני, תל אביב בקיץ. מישהו באמת צריך יותר מגופיה ותחתונים? יצאתי לחפש.

משומשת במצב לא משהו

הדירה הראשונה נמצאת בבר-כוכבא. חדר אחד, קרקע. המחיר – 2,450 שקלים לא כולל מיסים. בעל הדירה פוגש אותי בחצר אחורית מזוהמת. "זאת הכלה," הוא אומר בגיחוך כשאנו נכנסים. הכלה נראית לא משהו: חדר ישן ואפל, לא משופץ. הקירות מתקלפים, הרצפה עקומה והתקרה עשויה אסבסט. "המחיר יקר מאוד," אני פוסקת. "אבל אפשר לפחות להשתמש בשירותים?". אני מגלה שבין השירותים לשאר החדר מפריד רק וילון. לעזאזל, בלי דלת אני אפילו לא יכולה להשתין.

אני בורחת כל עוד נפשי בי לעבר היעד הבא, חדר בנחלת בנימין. המחיר: 2,400 שקלים ללא חשבונות. כאן אין חלונות בכלל, רק צוהר מסורג לכיוון מזרח, ממנו אפשר להשקיף על נוף עוצר נשימה (במובן המילולי ביותר) של פחי צפרדע ענקיים. "אוקי," אני אומרת. "אבל איפה המטבח?". מתברר שהמטבח הוא למעשה כיור ישן וחלוד שממוקם בכניסה לשירותים. אני שואלת את עצמי האם בשביל לחיות באמת צריך אוויר, אור ומזון.

כל המרבה הרי זה משובח

הדירה הבאה ממוקמת בשלמה המלך. חדר וחצי + מרפסת, בגודל 40 מ"ר. המחיר: 3,000 שקלים לחודש, בלי מיסים. בכניסה גדוד של אנשים צובא על הפתחים. שוכרים פוטנציאליים רומסים זה את זה בניסיון להידחק פנימה. אני עוזרת אומץ ומנסה להציץ. בחורה אחת דוחפת אותי תוך כדי צעקות "אני רוצה את הדירה" וראשי ניתח בקיר. אני נכנסת מסוחררת. הדירה נראית נפלא: משופצת, מרווחת ומעוצבת לעילא. בפנים אנשים שולפים פנקסי צ'קים ומנסים לשחד את השוכר העכשווי. אין שום סיכוי לצאת, כי הכניסה חסומה בהמונים. מבוהלת אני קופצת דרך המרפסת. מהרחוב אני עוד שומעת את הצעקות, והשוכר שמכריז "הדירה תימסר למי שמרבה במחיר".

בערב אני חוזרת לדירה שלי מיואשת. שניים-שלושה ימי חיפוש דומים ורמת-גן כבר לא נראית גרועה כל כך. הפנטזיה על דירה בלב העיר הולכת ונגוזה, כמו חלום קיץ רחוק ותמים. אבל אז נזכרתי בבעל הדירה הקודמת שלי בקינג-ג'ורג'. בעצם, איך לא חשבתי על זה קודם? "תגיד, יש לך אולי דירה בשבילי?" אני שואלת בשיחת טלפון. "יש לך מזל," הוא עונה. "בדיוק התפנתה לי דירה בבוקי בן-יגלי, בואי ותראי".

כמו תמיד, צריך קשרים

בוקי, הו בוקי. תמיד פינטזתי על הרחוב הזה - שקט, מרכזי, ועם שם מצחיק שכיף להגות. הדירה אמנם קטנטונת, אבל משופצת להפליא ושופעת אור ואוויר. מכיוון שאני מקושרת עם הבעלים קבלתי אותה במחיר טוב, שנאסר עלי לפרסם כאן. מסתבר שבשביל להשיג דירה טובה במחיר טוב, פשוט צריך קשרים.

אז מכרתי את נפשי לשטן הנדל"ן התל אביבי ושעבדתי את חשבון הבנק שלי למינוסים קבועים. אמרתי שלא אחזור לתל אביב עד שמחירי הדירות ירדו בחצי ובעלי הבתים יכפרו על חטאיהם כלפי השוכרים? אז אמרתי. מי באמת יזכור לי את זה בעוד כמה ימים, כשאשב בבוקי ואשתה צ'ייסר בקרבת הסנטר.